רע"א 5438/95

תקציר

בפסק דין זה התקשרה המערערת, יצרנית תכשיטים, בהסכם משלוח עם המשיבה מס' 3, חברה המנוהלת על ידי המשיבה מס' 2 (שניר), למכירת תכשיטים בשווי של כ-40,000$. במהלך ניסיון למכור את התכשיט, הוא נגנב מרכבו של שניר, שחנה והושאר ללא השגחה מחוץ לחנות. חברת הביטוח, המשיבה מס' 1, סירבה לשפות את המערערת בגין הגניבה, בנימוק של סעיף בפוליסה המחריג כיסוי כאשר רכבו של המבוטח או רכב שבשליטתו אינו נמצא בהשגחה בעת גניבה. בית משפט השלום קיבל את הפטור של המבטחת וקבע כי שניר התרשל אך פעל מטעם החברה חדלת הפירעון, ולכן אינו אחראי באופן אישי. בערעור אישר בית המשפט המחוזי ממצאים אלה. עם זאת, בית המשפט העליון קבע אחרת בנוגע לחבותו האישית של שניר. בהסכמתו כי חל סעיף ההשגחה הפוטר את המבטחת מאחריות, הטיל בית המשפט העליון על שניר אחריות אישית בגין רשלנות והפרת אמונים, לאחר שטיפל בתכשיטים ללא ביטחון הולם למרות יחסיו האישיים המיוחדים עם מנהל המערערת. בית המשפט השתמש בדוקטרינת "הרמת המסך" בשל חוסר תום הלב של שניר והכיר במהות המשלוח כהתחייבות להגנה על התכשיטים. התוצאה הייתה שהערעור נגד המבטחת נדחה, אך שניר, במשותף עם החברה, חויב לפצות את המערערת בגין התכשיטים הגנובים. פסק הדין הדגיש את אחריותם האישית של יחידים גם כאשר הם פועלים כאורגנים של החברה, במיוחד על פי דיני הנזיקין.