תא"מ 36119-06-20

תקציר

בית המשפט בחן בקפידה את העדויות והטיעונים שהוצגו על ידי שני הצדדים בתביעת לשון הרע. הדיון התמקד באופי ההתבטאויות בפייסבוק והאם הן מהוות לשון הרע על פי החוק. השופט הבהיר את המסגרת המשפטית, תוך שהוא מציין את האיזון בין הזכות לשם טוב וחופש הביטוי, ואת המבחן האובייקטיבי לקביעת לשון הרע. בית המשפט מצא כי מדבריה של הנתבעת משתמע כי עבודתה האקדמית של התובעת לא התנהלה באופן מקצועי אלא על סמך חוויות אישיות, דבר משפיל המהווה לשון הרע. באשר להגנות שהעלתה הנתבעת, בית המשפט לא קיבל את טענותיה בדבר אמיתות ותום לב. נמצא כי הדברים אינם נכונים ואינם משרתים אינטרס ציבורי כלשהו. יתר על כן, הנתבעת לא הצליחה להוכיח כי דבריה נופלים בגדר הגנות תום הלב המפורטות בסעיפים 15 ו-16 לחוק. השופט הדגיש את ההבחנה בין הבעת דעה לבין קביעת האמת העובדתית, כאשר הראשונה מוגנת במידה מסוימת תחת חופש הביטוי. עם זאת, הפרסום של הנתבע נתפס יותר כהצהרת עובדה מאשר כדעה. לפיכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי דבריו של הנתבע חרגו ממתחם ההגנה הסביר ולא נהנו מחזקת תום הלב. בהתייחסו לסוגיית הפיצויים, שקל בית המשפט את טיבן, נסיבותיהן והיקפן של האמרות, ומצא כי הפגיעה היא בדרגת חומרה בינונית. עם זאת, נלקחו בחשבון גם הצהרותיו המקדמיות של התובעת, אשר גינו את הנתבעת. בעקבות זאת החליט בית המשפט כי על התובע לקבל מהנתבע פיצוי בסך 12,000 ₪. בנוסף, נדחתה התביעה שכנגד שהגיש הנתבע, כאשר השופט קבע כי דברי התובע אינם עולים כדי לשון הרע. עוד קבע בית המשפט כי התנהלותו של התובע הייתה "מעשה של מה בכך" ואדם סביר לא היה מביא את העניין לבית המשפט. לבסוף, התביעה העיקרית התקבלה באופן חלקי, וחייבה את הנתבעת לשלם לתובע 12,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה. כמו כן חויב הנתבע בהוצאות התובעת, בסך 6,000 ₪. פסק הדין ניתן בהיעדרם של שני הצדדים ביום 1.1.2023.