ע"פ 5227/10

תקציר

הדיון נסוב סביב הסגרתם של שני המערערים, מישל ולימור, לארצות הברית, בעקבות בקשת הרשויות בארה"ב. השניים נעצרו בישראל בחשד לביצוע עבירות הונאה נגד תושבי ארה"ב והלבנת הון. בקשת ההסגרה נובעת מהטענות כי המערערים הקימו רשת עבריינית שפעלה מישראל במטרה להונות קשישים תושבי ארה"ב באמצעות הונאתם להאמין כי זכו בלוטו. על מנת לקבל את הזכיות נדרשו הקורבנות להעביר סכום כסף ראשוני לנוכלים בישראל. המערערים טוענים, כי הראיות שצורפו לבקשה תומכות בשיעור מרמה נמוך בהרבה מזה האמור בכתב האישום. עוד הם טוענים כי מרכז הכובד של העבירות הוא בישראל, ולכן אין להסגירן. בנוסף, מישל טוענת כי הסגרתה מנוגדת לזכותה החוקתית שלא להיות מוסגרת וכי היא מנוגדת לתקנת הציבור, שכן הרשויות בארה"ב אינן מאפשרות לתינוקות להישאר עם אמותיהם הכלואים. לבסוף, טוענת לימור כי נסיבותיה האישיות, לרבות מעורבותה המינורית בפרשה, מצדיקות את סירובה להסגרתה. בית המשפט דן תחילה בטענתה של מישל ומוצא כי יש די ראיות לתמוך באישום המיוחס לה, ולכן דוחה את טענתה. לאחר מכן מתייחס בית המשפט לטענות הנפוצות בדבר היקף העבירות ומרכז הכובד. בפסק הדין נקבע כי המדינה המבקשת אינה נדרשת לצרף לבקשה את כל הראיות וכי מרכז הכובד של העבירות הוא בארצות הברית, שכן שם הופר הסדר החברתי ושם נפתחה החקירה. לפיכך, בית המשפט מצדד בקביעת בית המשפט המחוזי כי ניתן לייחס למערערים את מלוא הסכום הנקוב בכתב האישום. אשר לטענותיה הנוספות של מישל, בית המשפט קובע כי זכותה החוקתית ותקנתנה הציבורית אינן גוברות על האינטרס של הסגרתם של עבריינים. לבסוף, בית המשפט קובע כי נסיבותיה האישיות של לימור אינן מצדיקות סירוב להסגרתה, שכן קיימות ראיות מספיקות הקושרות אותה לעבירות, ומעורבותה לא הייתה מינורית לכאורה. בית המשפט מגיע למסקנה כי יש לדחות את שני הערעורים ולהסגיר את המערערים לארצות הברית.