ת"א 722/04

תקציר

התובעות, סנפיר השקעות בע"מ וקרן אור ייזום נדל"ן בע"מ, הגישו תביעה נגד הנתבעות, משרד הבינוי והשיכון (להלן: הלמ"ס) וחברת ימנותא לפיתוח ישראל בע"מ, המחזיקה במקרקעין בנאמנות, בגין הפרת שני הסכמים: חוזה מכר בדבר רכישת שתי חלקות קרקע בחיפה עילית, והסכם שכירות בדבר הקמת שני מבני מגורים על המגרשים, שאחד מהם יועד להשכרה. לטענת התובעים, הלמ"ס הפרה את חובתה לשנות את התב"ע ולסלול את כביש הגישה, ולכן הם זכאים לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם. הלמ"ס טענה כי יש לדחות את התביעה בנימוק שבית המשפט כבר פסק בהליך קודם בין הצדדים, וכי התביעה התיישנה. לחילופין, טענה הלמ"ס כי לא התחייבה לשנות את התב"ע ולסלול את כביש הגישה, וכי טענת התובעים היא עסקת הפסד. ימנותא טענה כי יש להחריגה מההליך, וכי בכל מקרה יש לדחות את תביעת התובעים נגדה. בית המשפט דחה את טענת הלמ"ס בדבר קיומו של מעשה של בית המשפט, וקיבל את טענת ההתיישנות ביחס לטענה לסלילת כביש הגישה, אך דחה טענה זו ביחס לטענה לשינוי התב"ע. בית המשפט מצא כי הלמ"ס הפרה את חובתה לעשות מאמץ לשינוי התב"ע, אך גם התובעים התרשלו ותרמו לנזק שנגרם להם, ולכן ייחסו להם אשם תורם בשיעור של 25% ביחס לפיצויי הקיום ותשלום הארנונה, ובשיעור של 50% ביחס להוצאות הכרוכות בקידום התוכנית. עוד קבע בית המשפט כי התנהלות הלמ"ס היוותה מצג שווא רשלני, וכי יש לקבל את תביעת התובעים להוצאות שהוצאו לקידום התוכנית. בית המשפט דחה את התביעה נגד ימנותא. בית המשפט קבע כי התובעים אינם יכולים לתבוע הן פיצויי אכיפה והן פיצויי קיום, וכי יש להעדיף את סעד פיצויי הקיום על פני סעד האכיפה. בית המשפט אימץ את חוות דעת המומחה, לפיה שיעור פיצויי הקיום עומד על 11,706,684 ₪, לאחר שייחס לתובעים אשם תורם בשיעור של 25%. בנוסף, חויבה הלמ"ס לפצות את התובעים בגין תשלום ארנונה בשיעור של 141,867 ₪, ובגין ההוצאות שנגרמו לקידום התכנית בשיעור של 1,713,967 ₪, לאחר שייחסה לתובעים אשם תורם בשיעור של 50%. כמו כן חויבה הלמ"ס לשאת ברבע מהוצאות התובעים ושכר טרחת עורכי דין בסך 300 אלף שקל. הקרקע קיבלה הוראה לחזור לבעלות הלמ"ס.