ע"ב 1307/09

תקציר

הסוגיה המרכזית בתיק היא האם חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם חל על התובעים, שעבדו בחברת בריק ושובצו לרשות העתיקות לצורך חפירות ארכיאולוגיות זמניות. בריק טען כי אין לסווג אותו כ"קבלן כוח אדם" אלא כ"קבלן חפירות". בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי בריק פעלה כחברת כוח אדם. שאלת המפתח הייתה האם החוק חל על העסקה זמנית, כפי שטענו הנתבעים. בית המשפט קבע כי מטרת החוק היא להבטיח את זכויותיהם של עובדי הקבלן ולקדם שוויון, ולכן הוא חל על כל סוגי ההעסקה ללא הבחנה. בית הדין הדגיש כי כוונת המחוקק היא גורם מרכזי בפרשנות חוק, ובמקרה זה ההיסטוריה של החוק מלמדת כי הוא בא למנוע פגיעה בעובדים כתוצאה מהפיצול בין "מקום עבודה" ל"מעביד". בית הדין מצא כי העסקתם של התובעים לא הייתה זמנית באמת ונמשכה מספר שנים. לפיכך, גם אם מטרת החוק הייתה להסדיר העסקה זמנית, הוא עדיין היה חל על התובעים. בית המשפט דחה גם את טענות הנתבעים בדבר היעדר יחסי אמון ושיקולי תקציב, בקובעו כי אין בהן כדי להצדיק פרשנות החוק בניגוד לכוונת המחוקק. לבסוף, קבע בית הדין כי התובעים עבדו תשעה חודשים רצופים, כנדרש בחוק, למרות שהיו שינויים מסוימים במספר ימי העבודה בחודש. משכך, קבע בית הדין כי התובעים הפכו לעובדי רשות העתיקות ופיטורי בריק בטלים. רשות העתיקות נדרשה להמשיך ולהעסיק את התובעים, תוך שהיא רשאית לפטר אותם בכפוף לחוקים ולהסכמים החלים. כמו כן חויבו הנתבעים בתשלום שכר טרחת עורך הדין של התובעים.