עת"מ 51835-09-11

תקציר

העותרים טענו כי החלטת המשיבים להקצות קרקע ציבורית למוסד חינוכי חרדי אינה סבירה ודינה להתבטל בשל פגמים פרוצדורליים רבים, לרבות חוסר שקיפות, יחס לא שוויוני וחריגה מנוהל הקצאת הקרקע ומהקריטריונים. עוד טענו כי היתר הבנייה הקשור להקצאה אינו חוקי ויש לבטלו. המשיבים טענו כי יש לדחות את העתירה מחמת חוסר סמכות ושיהוי. לטענתם, ההקצאה הייתה כדין, והעותרים לא הוכיחו פגמים מהותיים. באשר להיתר הבנייה טענו המשיבים כי הוארך כדין, והתנגדות העותרים היוותה טענת NIMBY. בית המשפט קבע כי יש לו סמכות לדון בעתירה. היא דחתה את טענת השיהוי של המשיבים, וקבעה כי העותרים לא ויתרו על זכויותיהם וכי לא היה שיהוי אובייקטיבי או פגיעה בצדדים שלישיים. בית המשפט הדגיש את חשיבות השמירה על שלטון החוק בהליכי תכנון ובניה, בפרט כאשר מדובר במשאבי ציבור. בית המשפט מצא כי הליך ההקצאה לוקה בפגמים רבים: הוא נעשה ללא תכנית נדרשת הקובעת את השימוש בשטחים הציבוריים, נעדר תשתית עובדתית לגבי צורכי התושבים ולא מסר לתושבים השכנים הודעה פרטנית ומנע מהם להגיש התנגדויות. כמו כן, העירייה לא פעלה בהתאם לנוהל הקצאת הקרקע ולקריטריונים שהציבה לעצמה בנוגע למועדי הפיתוח. הפרות אלה, קבע בית המשפט, פוגעות באמון הציבור בשלטון ומהוות סטייה קיצונית מעקרונות המינהל התקין. בית המשפט גם הצביע על ליקויים בהוצאת היתר הבנייה ובהארכתו, לרבות אי עמידתה של העירייה בנוהל הקצאת הקרקע ובתקנות ההיתרים. היא קבעה כי הוועדה המקומית נעדרת סמכות להאריך את תוקפו של ההיתר מעבר לשנה הקודמת, והחלטתה לעשות כן אינה סבירה. בסופו של דבר קיבל בית המשפט את העתירה, ביטל את הקצאת הקרקע של העירייה והורה להעביר העתקים מפסק הדין למבקרי העירייה והמדינה. היא פסקה לעותרים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין מהעירייה ומהעמותה.