עב"ל 24/98

תקציר

המוסד לביטוח לאומי סירב להכיר בליקוי השמיעה של המערער כפגיעה בעבודה. לאחר מכן טען המערער בבית הדין האזורי כי יש להכיר בליקוי השמיעה שלו כפגיעה בעבודה, מה שהוביל את בית המשפט למנות מומחה אשר אישר קשר סיבתי בין עבודתו של המערער לבין ליקוי השמיעה שלו. בעקבות חוות דעת המומחה, הסכים המוסד לביטוח לאומי להעריך את נכותו של המערער. לאחר מכן הורה בית המשפט המחוזי למוסד לביטוח לאומי לשלם למערערת הוצאות משפט בסך 250 ₪. המערער ערער על החלטה זו, בטענה כי יש לפסוק לו הוצאות משפט סבירות, דבר שהמכון חלק עליו. בית הדין הארצי לעבודה קבע כי מאחר שתביעתו של המערער אינה מהווה ניצול לרעה של זכות ובהתחשב בפעולות שננקטו מטעמו, יש לפסוק לו הוצאות משפט גבוהות יותר בסך 2,500 ₪, שישולמו על ידי המוסד לביטוח לאומי בתוך 30 יום, בתוספת מע"מ. סכום זה מייצג מדיניות של חיוב המוסד בשיעור כפול מזה החל על הסיוע המשפטי, שבית המשפט מצא לנכון גם לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עוד צוין בפסק הדין כי טעות או מחדל מצד המכון עלולים להוביל לחיובים גבוהים יותר. סגן הנשיא י' אליאסוף נתן את פסק הדין, קיבל את הערעור וציין את הסכום ואופן התשלום.