ת"ק 25347-04-22

תקציר

בית המשפט קבע כי הפרסומים המדוברים אינם מהווים לשון הרע. השופטת הדגישה כי יש לבחון את הפרסומים בהקשר של מידע הרקע הידוע לקוראים. במקרה זה, הקוראים היו בעלי דירות אחרים שהיו מודעים היטב לסכסוך המתמשך בין התובע לנתבע. שני הפרסומים הראשונים, שעסקו בדירה והשימוש בה, ובעבירות כלכליות לכאורה, לא נחשבו ללשון הרע שכן לא נתפסו כעובדתיים בעיני הקוראים. תחת זאת, הם נתפסו כדעותיו של הנתבע בהקשר של מחלוקת ארוכת שנים. כמו כן, גם הפרסום השלישי, שהזכיר "עדות שקר", לא נחשב לשון הרע לאחר ששקל את הנסיבות. הפרסום נבע מתקרית שריפה ומחקירת משטרה שנפתחה בעקבותיה, בה היו מעורבים הן התובע והן הנתבע. הנתבעת סברה כי התובעת אחראית לחקירתה במשטרה בשל סכסוך השכנים ביניהם, ודבריה נתפסו כהבעת דעה זו ולא כקביעה עובדתית. השופטת הכירה בכך שדברי הנתבע לא כיבדו ותרמו לקרע ביחסי השכנות, אך בסופו של דבר נדחתה התביעה מאחר שהפרסומים לא עמדו ברף החוקי של לשון הרע. השופטת סיימה את דבריה בכך שהמליצה לנתבעת להתנצל על דבריה, שעשויים לטפח יחסים טובים יותר בין בעלי הדירות.