ב"ל 36589-12-20

תקציר

התובע, עובד מפעלי ים המלח בין השנים 1979-2020, הגיש תביעה נגד מעסיקו להכיר בפגיעתו בברכו ובמחלת פרקינסון כפגיעות עבודה. התובע טען כי פציעותיו נבעו ממיקרוטראומה שנגרמה לו במהלך עבודתו. עם זאת, השופט פסק נגד התובע וקבע כי לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בטענותיו. באשר לפגיעה בברך, מצאה השופטת כי עבודתה של התובעת לא כללה תנועות חוזרות ונשנות כנדרש בתיאוריית המיקרוטראומה. תיאוריו של התובע את עבודתו נמצאו מוגזמים ולא עקביים, מה שהוביל את השופט למסקנה כי עבודת כריעת הברך שלו לא הייתה תכופה או מצטברת מספיק כדי לגרום לפגיעה. יתר על כן, השופט לא השתכנע מטענת התובע כי מחלת הפרקינסון שלו נגרמה כתוצאה מחשיפה לחומרים שונים בעבודה. הערכותיה של התובעת לגבי זמני החשיפה נקבעו כבלתי סבירות ובלתי נתמכות, והשופטת ציינה כי אחריותה של התובעת לצבעים ולשמנים במקום העבודה הייתה פיקוחית בעיקרה, וכללה חשיפה ישירה מינימלית. השופטת קבעה כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו לתשתית עובדתית מספקת שתתמוך במינוי מומחה רפואי. משכך, נדחו תביעות התובע להכרה בפציעותיו כקשורות לעבודה. פסק הדין ניתן ללא צו להוצאות, ולתובעת ניתנה הזכות לערער על ההחלטה בבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום.