ת"א 40276-03-24

תקציר

בסדר גמור. להלן ניתוח משפטי מקיף בעברית, המתבסס אך ורק על הנתונים שסופקו, תוך התמקדות בעקרונות משפטיים וחידושים רלוונטיים: **ניתוח משפטי: סוגיית התיישנות בתביעת הולדה בעוולה** **מבוא** פסק דין זה עוסק בבקשת נתבעת 2, קופת חולים לאומית ("לאומית"), לסילוק תביעה על הסף מחמת התיישנות. התביעה הוגשה בעילת הולדה בעוולה, בגין נזקים שנטענו כתוצאה מרשלנות במעקב הריון, אשר הובילה להולדת קטין ביום 29.10.2013 כשהוא סובל מתסמונת דאון ומומים נוספים. התביעה מוגשת בגלגול שני, לאחר תביעה קודמת שהגישו התובעים באותה עילה ונמחקה לבקשתם. **עילות התביעה והרקע להליך** עילת התביעה מתבססת על טענה לרשלנות מצד קופות החולים (הנתבעת 1, "כללית", והנתבעת 2, "לאומית") במעקב ההיריון, אשר שללה מההורים את האפשרות לשקול הפסקת היריון. תקופת הביטוח של התובעת 2 (האם) אצל הנתבעות הייתה מפוצלת, כאשר מרביתה הייתה ב"כללית" ותקופה קצרה של כשלושה שבועות הייתה ב"לאומית". **התביעה הקודמת והשלכותיה** התובעים הגישו תביעה קודמת (ת.א 7586-12-18) בגין אותה עילה. תביעה זו נמחקה לבקשת התובעים, תוך חיובם בהוצאות לכל אחת מהנתבעות, ונקבע כי כל שנעשה בה יחייב את הצדדים בתביעה עתידית. נוסף על כך, נקבע כי אם תוגש תביעה חדשה, התובעים יישאו בהוצאות נוספות בסך 10,000 ₪ לטובת כל נתבעת. **התביעה הנוכחית והסוגיה המשפטית המרכזית** התביעה הנוכחית הוגשה ביום 17.3.2024. בקשה קודמת לסילוק התביעה על הסף בשל אי תשלום ההוצאות שנפסקו בפסק הדין הקודם נדחתה, מכיוון שלא נקבע כתנאי להגשת תביעה חדשה. הסוגיה המרכזית הניצבת בפני בית המשפט היא בקשת "לאומית" לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות. **טענות הצדדים בנוגע להתיישנות** * **טענות לאומית:** טענתה המרכזית של "לאומית" מתבססת על ההלכה שנקבעה בע"א 1326/07 ליאור המר נ' פרופ' עמי עמית. לפי הלכה זו, עילת התביעה בעילה של הולדה בעוולה נתונה בידי ההורים, ותקופת ההתיישנות הרלוונטית היא שבע שנים מיום לידת הקטין (29.10.2013). "לאומית" צורפה לתביעה הקודמת רק ביום 10.1.2020, כ-9 חודשים לפני תום תקופת ההתיישנות. מכוח סעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, פרק הזמן שבין הגשת התביעה הקודמת (10.1.2020) ומחיקתה (6.7.2022) אינו נכלל במניין תקופת ההתיישנות. לטענתה, התביעה נגד "לאומית" התיישנה ביום 4.4.2023. * **טענות התובעים:** התובעים טוענים כי דין הבקשה להידחות. הם גורסים כי התביעה הקודמת התנהלה למעלה מ-55 חודשים, וכי תקופה זו אינה נכללת במניין תקופת ההתיישנות. לטענתם, מכיוון שעילת התביעה התיישנה ביום 29.10.2020, היה בידיהם להגיש את התביעה עד יוני 2024, והתביעה הנוכחית הוגשה בטרם חלוף המועד. * **תשובת לאומית לתגובת התובעים:** "לאומית" טוענת כי התביעה נגדה התנהלה משך 30 חודשים בלבד. עוד נטען, כי סעיף 15 לחוק ההתיישנות אינו מהווה הארכה של תקופת ההתיישנות, אלא השעיה של מרוץ ההתיישנות, אשר נעצר עם הגשת התביעה הקודמת ומתחדש לאחר מחיקתה. **דיון והכרעה** בית המשפט קיבל את בקשת "לאומית" לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות. ההכרעה התבססה על פרשנות הוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות. * **סעיף 15 לחוק ההתיישנות:** קובע כי אם הוגשה תובענה ונדחתה באופן שלא נבצר מהתובע להגיש תובענה חדשה, הזמן שבין הגשתה ודחייתה לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות. פסיקה עדכנית (רע"א 5687/22 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני) קבעה כי הוראה זו חלה גם על תביעה שנמחקה, שכן מחיקת תביעה אינה מהווה מעשה בית דין. * **יישום הסעיף על המקרה:** * עילת התביעה נולדה ביום 29.10.2013 (לידת הקטין). * התביעה הקודמת נגד "לאומית" הוגשה ביום 10.1.2020. * התביעה הקודמת נמחקה ביום 6.7.2022. * על פי סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התקופה שבין 10.1.2020 ל-6.7.2022 אינה נכללת במניין תקופת ההתיישנות. מרוץ ההתיישנות נעצר ב-10.1.2020 והתחדש ב-6.7.2022. * מכיוון שהתביעה הקודמת הוגשה כ-9 חודשים לפני חלוף תקופת ההתיישנות, לאחר מחיקתה עמד לרשות התובעים פרק זמן של כ-9 חודשים להגשת תביעה חדשה. * לפיכך, התביעה נגד "לאומית" התיישנה באפריל 2023. * **סעיף 16 לחוק ההתיישנות:** בית המשפט הוסיף כי על פי סעיף 16 לחוק, מקום בו מניין תקופת ההתיישנות התעכב, לא תסתיים התקופה לפני חלוף שנה אחת מהיום שבו חדל העיכוב. במקרה זה, עמד לרשות התובעים פרק זמן של שנה מיום מחיקת התביעה הקודמת (6.7.2022), כלומר עד 6.7.2023. * **התביעה הוגשה לאחר חלוף המועד:** מאחר שהתביעה הנוכחית הוגשה ביום 17.3.2024, אשר מאוחר למועד ההתיישנות (אפריל 2023) וגם למועד המאוחר מכוח סעיף 16 (6.7.2023), הבקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות התקבלה. **הוצאות משפט** בית המשפט חייב את התובעים בהוצאות "לאומית" בסך 5,000 ₪, מעבר להוצאות שנפסקו בפסק הדין הקודם. נימוק בית המשפט לכך הוא הצורך שהיה על התובעים לבחון את שאלת ההתיישנות טרם הגשת התביעה, במיוחד לאחר מחיקת התביעה הקודמת. כמו כן, התחשב בית המשפט בהליכים שנקטה "לאומית" (כתב הגנה, בקשה לסילוק, תשובה, דיון במעמד הצדדים). **המשך ההליכים** ההליכים בתביעה נגד "כללית" יימשכו, והצדדים יפעלו בהתאם להחלטות קודמות. **מסקנה** פסק דין זה מדגיש את החשיבות של הקפדה על מועדי התיישנות, גם בהליכים המתנהלים בגלגול שני. יישומו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות, בפרשנותו העדכנית, הותיר את התובעים ללא עילה לתביעה נגד "לאומית" עקב התיישנות. החלטת בית המשפט משקפת את הצורך באיזון בין זכות הגישה לערכאות לבין עקרון הוודאות המשפטית והגנה על הנתבעים מפני התמשכות הליכים בלתי סבירה.