רע"א 4107/15

תקציר

בפסק דין זה הגיע בית המשפט למסקנה כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור, בעיקר בשל אופיו של המקרה שאינו עומד בקריטריונים של מקרים חריגים המצדיקים ערעור שלישי. בית המשפט הדגיש כי ערעורים ברמה הגבוהה ביותר שמורים לעניינים בעלי השלכות רחבות מעבר לאינטרסים האישיים הכרוכים במקרה ספציפי, תוך שהוא מפנה לתקדים מפרשת חניון חיפה בע"מ משנת 1982. עניינו של המקרה שלפנינו בתחולת המשפט המנהגי ובפרשנותו של סעיף 31(א)(1) לחוק המקרקעין, המאפשר לשותף להשתמש בקרקע משותפת ללא הסכמת השותפים האחרים בשני תנאים: על השימוש להיות סביר ולא למנוע שימוש דומה על ידי אחרים. פסק הדין הדגיש כי סבירות השימוש היא תלוית הקשר, בהסתמך על פרשת וילנר, אשר הבהירה כיצד שימוש למגורים בבעלות משותפת יכול למנוע שימוש דומה על ידי שותף אחר. עם זאת, במקרה הנוכחי, להבדיל מוילנר, מדובר בקרקע חקלאית, שבה חכרה הרשות הקיבוצית את חלקה, ואפשרה לבעלים אחרים להשתמש בחלקם באופן דומה, ובכך לא מנעה שימוש על ידי אחרים, תוך קיום התנאי השני. בית משפט השלום מצא כי המבקש לא היה מעוניין להשתמש בקרקע למטרות חקלאיות או לשימושים סבירים אחרים, מה שתומך עוד יותר בפיטורים. עוד נטען בערעור כי השימוש שעשתה הרשות היה בלתי סביר בכך שלא הודיעה על כך לשותפים אחרים; אולם, טענה זו נדחתה משום שהמבקש רכש את הקרקע בידיעה על מצבה המוחכר, ואין צורך בהכרח בהתייעצות כאשר מושכר חלק יחסי בלבד. בית המשפט גם המעיט בחששות מפני יישום צו בית משפט היפותטי להוצאת רשות הקיבוץ משימוש בקרקע, שב וציין את חוסר העניין של המבקש בשימוש בקרקע והציע את האפשרות לנקוט בהליך משפטי לפירוק השותפות במקרקעין כדי לפתור סכסוכי שימוש באופן ברור. בסופו של דבר, התיק לא הציג עיקרון משפטי בעל השפעה מספקת לדיון שלישי בערעור, מה שהוביל לדחיית הבקשה ללא הוראת הוצאות.