ת"א 28372-02-12

תקציר

המחלוקת היא על הסכום המגיע לתובע בגין איחור של עשרה חודשים על ידי הנתבעים בפינוי קרקע שכורה. התובעת, בעלת הדירה, טוענת כי על הנתבעים לשלם את הפיצוי המוסכם כפי שנקבע בחוזה בגין האיחור, בתוספת ריבית פיגורים וארנונה שלא שילמו. הנתבעים טוענים כי הגיעו להסכמות בעל פה עם התובעת להארכת מועד הפינוי וכי התובעת גבתה מהם תשלום יתר בגין דמי שכירות ותחזוקה במהלך תקופת האיחור. עוד הם טוענים כי הפיצוי המוסכם אינו סביר ויש להפחיתו, וכי התובע לא היה צריך להגיש צו הוצאה לפועל על שטר חוב שאינו קשור להסכם השכירות. בית המשפט פסק לטובת התובע בכל הסעיפים. נקבע כי הנתבעים לא קיבלו כל ארכה מהתובעת לעכב את הפינוי וכי במכתבי התובעת לנתבעים צוין בבירור כי החוזה לא יוארך מעבר למועד המוסכם. עוד קבע בית המשפט כי אין כל ראיה להסכמה לגביית תעריף נמוך יותר בגין דמי השכירות והתחזוקה בתקופת האיחור וכי תביעת התובעת לפיצוי המוסכם כאמור בחוזה הייתה סבירה ולא ניתן היה להפחיתה. התובעת הייתה זכאית גם לקבל ריבית פיגורים על הפיצוי המוסכם, ושטר החוב שהוגש לביצוע אכן היה קשור להסכם השכירות המדובר. הסכום הכולל שחבו הנתבעים לתובע, לאחר ניכוי התשלומים שבוצעו בתקופת העיסוק, חושב על סך של 917,370 ₪, כולל מע"מ, ריבית פיגורים וארנונה. מסכום זה ניכה בית המשפט את הסכום בסך 401,033 ₪, המייצג את התשלומים ששילמו הנתבעים בתקופת האיחור, ופסק לתובעת את יתרת הסכום, בצירוף ריבית פיגורים כמפורט בחוזה. הנתבעים חויבו לשלם 60% מאגרת בית המשפט, וכן שכר טרחת עורך דין סביר של התובע, בסך 60,000 ₪. אם מלוא סכום החוב לא ישולם בתוך 30 יום, יוכל התובע לגבות את החוב באמצעות צו ההוצאה לפועל הקיים או באמצעות פתיחת צו חדש, אך הסכום הכולל שייגבה משני הצווים יחד לא יעלה על הסכומים הנקובים בפסק הדין.