ת"פ 52193-12-20

תקציר

בית המשפט דחה את טענת הנתבע לאכיפה בררנית בשלב זה של ההליך. הטענה מבוססת על כך שהחלטת התביעה להגיש כתב אישום נגד הנאשם מהווה הפליה בלתי מוצדקת משום שהמתלוננת, שלכאורה יזמה את הקטטה, אינה עומדת לדין. כתב האישום משרטט תיאור פחות חמור של אלימות המתלוננת לעומת תוקפנותו הממושכת והאינטנסיבית יותר לכאורה של הנאשם. הנאשם אינו מצליח להוכיח כי התנהלות התביעה מפלה בין שווים, שכן תיאורי האלימות המיוחסים לשני הצדדים שונים בעוצמתם ובמשכם. כמו כן, בית המשפט מכיר בשיקול דעתה של התביעה לשקול שיקולים נוספים בבואה להחליט אם להעמיד לדין, כגון נסיבות אישיות ועברה של המתלוננת, העולים בקנה אחד עם עקרונות משפטיים מבוססים. הנתבע אינו טוען לחוסר תום לב או שיקולים זרים בתהליך קבלת ההחלטות של התביעה. כך, גם אם יתגלה פגם בהתנהלות התביעה, לא יהיה בכך כדי לפגוע קשות בתחושת הצדק או ההגינות, במיוחד נוכח חזקת תום הלב. טענת הנאשם נשענת גם על הקביעה כי המתלוננת נהגה באלימות רבה יותר מזו העולה מכתב האישום, אך קביעה עובדתית זו מחייבת תמונה ראייתית מלאה, שאינה מצויה כיום. בית המשפט מדגיש את מורכבות הערכת הראיות, משימה שמוטב להשאיר לשיקול דעתה המקצועי של התביעה. עד להצגת הראיות, בית המשפט אינו יכול להסיק כי החלטת התביעה פגומה. לפיכך, הבקשה להגנה מפני צדק בעילה של אכיפה בררנית נדחית, והתיק יעבור לקריאה נוספת במועד שנקבע.