עת"מ 53921-01-11

תקציר

השופט, ד"ר קובי ורדי, שקל בכובד ראש את הראיות והטיעונים שהועלו בעתירה לבקשת מעמד פליט בישראל. העותר, אזרח פיליפיני, נכנס למדינה בשנת 2003 באמצעות אשרת עבודה ולאחר מכן הגיש בקשת מקלט. שאלת המפתח היא האם העותר זכאי להיחשב פליט על פי האמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951, המזכה אותם במקלט זמני. ורדי מציין כי הצטרפותה של ישראל לאמנה זו מחייבת אותה להגן על אנשים העומדים בפני סכנת חיים במדינות מוצאם. לטענת העותר, נשקפת סכנה לחייהם בשל נושים ובעלי סמכות בארץ מוצאם, דבר המחייב את שהייתם בישראל. עם זאת, ורדי אינו מוצא כל הצדקה לטענות העותר לאחר בחינת חומר הראיות. ראשית, העותר המתין עד תום תוקף אשרת העבודה שלו כדי להגיש בקשת מקלט, ונשאר בארץ שבע שנים מבלי לעשות כן. שנית, מרישומי הראיונות עולה כי מניעיו של העותר להיכנס ולהישאר בישראל הם כלכליים בלבד, ללא אזכור של איומים כלשהם. הטענה בדבר סכנת חיים מעורפלת ואינה נתמכת בעובדות או בראיות. יתר על כן, העתירה דומה מאוד לעתירות אחרות שהגיש אותו עורך דין, דבר המצביע על חוסר אמינות. על סמך הערכה זו מגיע ורדי למסקנה כי העותר לא הציג כל ראיה לכאורה לסכנת חיים. אשר על כן, העתירה נדחית, ולעותר לא מוענקים סעדים חלופיים. ורדי מתייחס גם להשלכות הרחבות יותר של פסק הדין, ומציין כי שטף העתירות הדומות שהגישה ישראל לאחרונה, שרובן חסרות שחר, השפיע על יישומו של נוהל מקלט חדש בשנת 2011. הוא מדגיש כי עורכי דין צריכים לבחור בקפידה תיקים עם סכנת חיים אמיתית ולא לנצל את הליך בקשת מעמד פליט מסיבות כלכליות או אחרות. פסק הדין מספק מסגרת לטיפול בצווי ביניים למבקשי מקלט, מבחין בין עתירות ראויות לשבח לבין עתירות שאינן ראויות לשבח ומתווה את גישתו של בית המשפט כלפי כל קטגוריה.