ע"א 13/75

תקציר

פסק הדין נסוב סביב סכסוך חוזי בין שלושה משיבים לשני מערערים. המשיבים הסכימו לייצר ולספק 100,000 רולטות במחיר קבוע למערערים, שהתחייבו לספקם לבנק דיסקונט לישראל בע"מ לצורך מבצע חלוקת מתנות. החוזה לא קוים כמתוכנן בשל גורמים שונים, לרבות עיכובים וחילוקי דעות בין הצדדים, ופרוץ מלחמת יום הכיפורים. השאלה המרכזית הייתה האם החוזה סוכל, ואם כן, מי אחראי להפרה. בית המשפט המחוזי פסק תחילה לטובת המערערים, ומצא כי החוזה סוכל לפי סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), ולפיכך בטל. היא הורתה למשיבים להעביר למערערים את החומרים שנרכשו עבור המערערים וחלק מהמוצר המוגמר, תוך הבטחת חלק מהחומרים כעירבון לתביעת המשיבים נגד המערערים. עם זאת, בית המשפט העליון הפך את החלטת בית המשפט המחוזי. נמצא כי אמנם המשיבים אכן הפרו את החוזה בכך שלא סיפקו את הרולטות במחיר המוסכם, אך הנסיבות אינן מצדיקות לפטור אותם מתוצאות ההפרה. בית המשפט פירש את סעיף 18(א) לחוק החוזים כמחייב שינוי נסיבות מהותי שיהפוך את ביצוע החוזה לשונה באופן מהותי ממה שהוסכם עליו במקור. מלחמת יום הכיפורים ותוצאותיה לא היוו שינוי כה מהותי, והמשיבים לא הביאו ראיות מספיקות לביסוס טענתם. יתר על כן, בית המשפט העליון קבע כי שני הצדדים ביצעו הפרות הסכם לפני המלחמה, אך אף אחד מהם לא מימש את זכותו לבטל את החוזה. לכן, החוזה נשאר בתוקף. בית הדין דחה גם את טענת המשיבים כי המערערים הפרו את החוזה בכך שהורו להם להפסיק לעבוד לאחר המלחמה. התנהלות המשיבים והתכתבויותיהם הצביעו על כך שהם אינם רואים בכך הפרה. בסופו של דבר, קבע בית המשפט העליון כי המערערים זכאים לשקול את החוזה שהופר על ידי המשיבים, והביא לביטולו. המשיבים חויבו להעביר את כל החומרים והמוצרים המוגמרים לידי המערערים, שכן האחרונים היו בבעלותם על פי תנאי ההסכם. לפיכך התקבל הערעור, והערעור שכנגד נדחה. המשיבים חויבו בהוצאות הערעור והערעור שכנגד, לרבות שכר טרחת עורך דין.