ת"א 42597-05-13

תקציר

התובע, שניהל בית ספר פרטי, תבע את המועצה המקומית בטענה כי המועצה מחויבת לשאת בחלק או בכל הוצאות בית הספר, שכן פעילות בית הספר חסכה לכאורה למועצה את ההוצאות והמאמץ של הפעלת בית ספר חלופי בעצמה. התובעת ביססה את תביעתה על חוק עשיית עושר ולא במשפט, וטענה כי המועצה התעשרה שלא כדין על חשבונה, ולחילופין על קיומה של התחייבות חוזית. המועצה הכחישה את הטענות והגישה תביעה נגדית בנוגע להקמת גדר סביב בית הספר. בית המשפט לא מצא כל הצדקה לטענות התובע. בית המשפט קבע כי התובעת לא הצליחה להוכיח כי המועצה התעשרה מהפעלת בית הספר, מה גם שהמועצה השתייכה לאיגוד חינוכי שתרם כספית לתקציב בית הספר, ואין כל ראיה לכך שהוצאות המועצה היו נמוכות יותר אילו הפעילה את בית הספר עצמו. גם אם הוכחה העשרה, קבע בית המשפט כי אין היא בלתי חוקית, שכן התובעת הקימה וניהלה את בית הספר לצרכיה ולטובתה, ולכן אינה יכולה לתבוע פיצויים מהמועצה או ממשרד החינוך על חסכונם בהוצאות. בית המשפט דחה גם את תביעתה החוזית של התובעת, וקבע כי ההסכם משנת 1962, אשר חילק את האחריות הכספית על בית הספר באופן שווה בין האיגוד לבין התובעת, הוחלף בהסכם חדש משנת 1981, וממילא המועצה לא נטלה על עצמה את התחייבויות האיגוד. אשר להסכם משנת 1981, התובעת לא מילאה אחר תנאי ההשתתפות התקציבית שנקבעו בו, ולפיכך לא הייתה לה עילת תביעה חוזית כנגד המועצה. בית המשפט דחה גם את טענותיה הנוספות של התובעת בנוגע לתשלום אגרות סטודנטים זרים והפרדת מערכות מים וחשמל. לבסוף, נדחתה התביעה שכנגד, שכן המועצה לא הצליחה להוכיח כי הגדר נבנתה בתוואי שהוסכם עם התובע. עם זאת, בית המשפט חייב את התובע לשלם למועצה הוצאות משפט ושכר טרחה בסך 15,000 ₪.