ע"א 2158/92

תקציר

התיק נסוב סביב מחלוקת הנוגעת לזכויות חכירה בחווה חקלאית. המבקשת, שהייתה נשואה למשיבה (המשיבה מס' 5), תבעה מחצית מזכויות החכירה במשק. עם זאת, הוטל צו עיקול זמני על כל זכויות החכירה שבבעלות בעלה במסגרת תביעה כספית נגדו על ידי בנק (המשיב מס' 1). הצו הוצא ללא אישור מינהל מקרקעי ישראל, שהחזיק בזכויות בחווה. בהמשך לכך, העביר הבעל למבקשת את זכויותיו במחצית השנייה של המשק בתמורה לוויתור על מזונותיה. לאחר מכן ביקש הבנק למנות כונס נכסים למכירת החווה. המבקשת עתרה לבית המשפט להכריז עליה כבעלת זכויות החכירה וביקשה צו מניעה זמני לעצירת המכירה. הבקשה נדחתה, מה שהוביל לערעור בבית המשפט העליון. בית המשפט העליון פסק לטובת המבקש. נפסק כי צו העיקול הזמני נופל תחת הסוג הראשון הקבוע בתקנה 360 לתקנות סדר הדין האזרחי, החלה כאשר הנתבע מחזיק בנכסים המצורפים. מאחר שהבנק לא טען כי לבעל זכויות כלשהן לדרוש ממינהל מקרקעי ישראל, ההודעה למינהל הייתה מיותרת וחסרת תוקף. יתר על כן, מאחר שאישור העיקול הזמני על ידי הרשם לא היה בסמכותם, הוא בטל. לפיכך, המחאת הזכויות מהבעל למבקשת הייתה תקפה. משכך, קיבל בית המשפט העליון את הערעור, ביטל את החלטת בית המשפט המחוזי ונתן צו ארעי המונע את מכירת החווה.