תו"ב 57212-07-17

תקציר

הנאשמים הורשעו בעבירה על חוק התכנון והבנייה בכך שעשו שימוש בלתי מורשה במבנים שנבנו ללא היתר. המבנים שימשו למטרות שונות, כולל מגורים, עיבוד מתכת ואחסנה. הנאשמים עתרו לביטול הרשעתם בנימוק של גילם – כאשר נאשמים 1, 3 ו-4 הם מעל גיל 70, ונאשם 2 צעיר – והפגיעה הפוטנציאלית בפרנסתם ובבקשותיהם לרשות מקרקעי ישראל. בית המשפט דחה את העתירה והדגיש כי הרשעה היא מרכיב חיוני בהליך הפלילי ומהווה גורם מרתיע. רק במקרים חריגים ניתן לוותר על הרשעה. עם זאת, הנאשמים לא הביאו ראיות מספיקות לפגיעה קונקרטית בשיקומם או בהעסקתם. באשר לקביעת העונש ההולם, שקל בית המשפט את הערך החברתי שנפגע מהעבירה, את נסיבות ביצועה ואת מדיניות הענישה הרווחת. מעשיהם של הנאשמים פגעו במערכת התכנון, זלזלו בתקנות השימוש בקרקע והיוו סיכונים בטיחותיים פוטנציאליים. נוכח חומרתן המתונה של העבירות, קבע בית המשפט כי טווח הענישה המתאים כולל קנסות, התחייבות להימנע מהפרות נוספות וצווי הריסה. בקשת הנאשמים להימנע מהטלת קנסות נדחתה בשל אופיין הכלכלי של העבירות. בית המשפט קבע את סכומי הקנס בין 30,000 ₪ ל-200,000 ₪, בהתחשב בחומרת העבירות ובמצבם הכלכלי של הנאשמים. במסגרת טווח הענישה המתאים, שקל בית המשפט נסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, כגון היקף השימושים ומצבם האישי של הנאשמים. כתוצאה מכך, נגזר על כל נאשם לשלם קנס או לרצות מאסר במקום תשלום, לחתום על התחייבות כספית להימנע מהפרות עתידיות ולעמוד בפני צווי הריסה למבנים הבלתי מורשים. הקנסות נעו בין 90 אלף שקל ל-150 אלף שקל, כאשר ההתחייבויות נקבעו בסכומים שבין 180 אלף שקל ל-300 אלף שקל. צווי ההריסה היו אמורים להיכנס לתוקף ב-19 במרץ 2023. לנאשמים ניתנה זכות ערעור על פסק הדין בבית המשפט המחוזי לוד מרכז בתוך 45 יום.