ת"א 32640-04-19

תקציר

מדובר בסכסוך על הסכם שכירות בין משכיר לשני שוכרים שירשו זה את זה בניהול עסק שווארמה. השוכר הראשון, כחלון, חתם על הסכם שכירות עם התובע-משכיר ולאחר מכן העביר את העסק לשוכר השני, רחמים. רחמים טען כי הוטעה לגבי האפשרות לקבל רישיון עסק וביקש לבטל את ההסכם. בעל הבית, מצדו, תבע את כחלון ורחמים על דמי שכירות שלא שולמו ופיצויים. בית המשפט קבע כי המשכיר לא הטעה את השוכרים בנוגע לרישיון העסק וכי לרחמים עומדת הזכות לבטל את ההסכם בשל חוסר היכולת להפעיל עסק חוקי במקום. עוד נמצא כי כחלון שימש ערב לחובות השכירות של רחמים. עם זאת, בית המשפט קבע כי על המשכיר היה לוודא את התאמת הנכס לשימוש המיועד ולכן היה מוצדק לבטל את ההסכם. משכך, דחה בית המשפט את טענות המשכיר כנגד שני השוכרים, וקבע כי המשכיר השכיר נכס שאינו מתאים למטרה הנקובה בהסכם השכירות. בנוסף, נדחתה גם התביעה שכנגד שהגיש רחמים, שכן בית המשפט קבע כי הוא הוטעה בעיקר על ידי כחלון, שמכר לו את העסק מבלי לאמת את הרישיון. בתביעה השנייה תבע בעל הבית את כחלון כערב לשכר הדירה של רחמים. אולם, מאחר שרחמים ביטל את ההסכם בצדק, נדחתה גם התביעה נגד כחלון, כערב. בית המשפט פסק כי כל צד יישא בהוצאותיו, והפיקדון הוחזר לנתבעים. ההחלטות שהתקבלו בשני המקרים התבססו על הנימוקים שהוזכרו לעיל.