עת"מ 43346-09-21

תקציר

העותרים טענו כי המשיב, חבר ועדת הערר לארנונה במועצה האזורית חוף השרון, נהג בסלחנות יתר בטיפול בעניינה, דבר שהוביל להחלטה בלתי צודקת. עם זאת, השופט דחה טענה זו וקבע כי ועדת הערר פועלת באופן עצמאי וכי אין ראיות לפסול או לשחיתות שלטונית. השופט גם דחה את טענת הסף של העותרים כי ניתן היה לבקש תיקון באמצעות ועדת הערר המחוזית, והסביר כי סמכותה של הוועדה אינה מכסה את החלטת הוועדה המקומית שלא לנקוט בפעולות אכיפה. לגופו של עניין, הכיר השופט בעובדה שאינה שנויה במחלוקת כי רכושו של המשיב פגע במרחב הציבורי. עם זאת, הוא קבע כי החלטת המשיבים שלא ליזום פעולות אכיפה ביחס להסגות גבול אלה – הרחבת הבית והרחבת החצר מערבה – הייתה סבירה. זאת, בשל ההיסטוריה הארוכה של הבנייה (שראשיתה בשנות השבעים), היקפה המצומצם והיעדר תביעות בעלות מצד העותרים. יתר על כן, השופטת הכירה בסדר העדיפויות של המשיבים לאכיפה, אשר סיווגה את התיק הנוכחי כבעל עדיפות נמוכה בשל חוסר עניין לציבור. הוא הגיע למסקנה כי שיקול דעתם של המשיבים בעניין זה היה סביר ולא הושפע מפגמים מהותיים. באשר למבנה החניה, שנבנה ללא היתר ופלש לקרקע ציבורית המיועדת לכביש, סבר השופט אחרת. הוא מצא כי חלוף הזמן מאז הקמתו אינו מהווה הצדקה מספקת להימנע מפעולות אכיפה. מאחר שהמבנה נבנה ללא ההיתרים הנדרשים ופלש לקרקע ציבורית, קבע השופט כי מדובר בפגיעה חמורה בשלטון החוק. הוא הורה למשיבים 1 ו-2 לשקול פתיחה בהליכי אכיפה, לרבות אפשרות להוצאת צו הריסה ללא הרשעה, לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה. מבחינת ההוצאות, חויבו המשיבים 1 ו-2 לשאת בהוצאות העותרים בסך 7,500 ₪, ואילו המשיב 5 חויב בתשלום בסך 3,000 ₪. השופט נתן את פסק הדין בהיעדרם של הצדדים ביום 28.3.2022.