פ"ה 3659-06-19

תקציר

עניינו של התיק נסוב סביב מחלוקת בין שחקן כדורסל, המבקש, לבין קבוצתו, המשיב, באשר לאופי פציעתו של השחקן, שהובילה לאי יכולתו לשחק. במועדון טענו כי מדובר בתאונת עבודה, בעוד השחקן טען כי מדובר בהידרדרות במצבו הקודם. הפרש זה גרם למחלוקת על אחריותו של השחקן להחזיר את השכר וההטבות שקיבל מהמועדון במהלך אי יכולתו לשחק. המועדון דרש את השבת התשלומים הללו, מה שהוביל את השחקן להגיש תביעה לסעד הצהרתי בבית הדין לעבודה, בטענה כי הסכסוך צריך להידון שם ולא במוסד הבוררות, שכן מדובר בנושאים תחת דיני העבודה המגנים, קרי שכר ופיצויים להלנת שכר. בתוך כך, המועדון הגיש תביעה נגד השחקן במוסד לבוררות בגין הפרת הסכם העסקה. בית הדין לעבודה פסק לטובת השחקן, קיבל את תביעתו והעניק סעד הצהרתי. בית המשפט קבע כי לבית הדין לעבודה סמכות בלעדית לדון בעניינים הנוגעים לדיני עבודה מגנים, הכוללים את זכותו של השחקן לשכר ולפיצויים בהלנת שכר, שכן מדובר בזכויות שאינן ניתנות למשא ומתן. בית הדין הדגיש גם את הצורך בדיון אפקטיבי, הימנעות מהחלטות סותרות וחיסכון בעלויות, דבר שניתן להשיג רק במקרה זה אם הסכסוך כולו נדון בבית הדין לעבודה. כמו כן, בית המשפט דחה את טענת המועדון כי השחקן שגה פרוצדורלית בהגשת התביעה לסעד הצהרתי, במקום לבקש הקפאת הליכים במוסד הבוררות. בפסק הדין צוין כי חוק הבוררות אינו קובע בקשה כזו במקרה זה. לבסוף, הורה בית המשפט כי הן התביעה והן התביעה שכנגד יידונו בבית הדין לעבודה, וקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו המשפטיות, נוכח המחלוקת הקיימת לגבי הרשות הרלוונטית.