תמ"ש 79052/98

תקציר

הערעור מתקבל והתיק מוחזר ללשכת ההוצאה לפועל לטיפול בתביעת "פרעתי" בגין 7 החודשים שבגינם טוען המשיב כי המערער גבה מזונות מהמוסד לביטוח לאומי. זאת, משום שהמשיב רשאי להציע כי תוצאת פסק הדין של הערכאה הראשונה תאושר, גם אם לא מאותם טעמים, ואף שלא הגיש ערעור שכנגד. המערערת לא נזקקה לאישור בית המשפט כדי לגבות את דמי המזונות שנפסקו בפסק הדין השני בפרשת SLP משנת 1999, שכן הוראת סעיף 11(ב) לחוק המזונות אינה חלה על מי שהדין האישי מטיל עליו חובת תשלום מזונות. עם זאת, השופט אינו חש בנוח עם תוצאה זו בשל השלכותיה על עקרון השוויון, שכן הוא מפלה בין "צרכני מזונות" שונים. השופט טוען כי עקרון השוויון, המעוגן בחוק היסוד, צריך להיות מוצב ברמה נורמטיבית, חוקתית, מעל חוק המזונות, וכי הזכות להבטחת מזונות מוגנת בסעיף 3 לחוק היסוד. לפיכך, אין להתייחס לפרשנותם של סעיפים 2(א) ו-3(א) לחוק המזונות כפשוטם, ויש לפרש את הסייג שבנספח לסעיפים אלה בהתאם לתכלית החוק והקשרו החקיקתי. השופט מציין כי אין פסיקה חד משמעית בנושא זה של בית המשפט העליון, וכי מספר שופטים חלקו את ביקורתם על הפסיקה הקיימת בספרים, הגורסת כי ההוראות הפרוצדורליות של חוק המזונות אינן חלות על מי שמזונותיו נקבעים על פי הדין האישי. לבסוף, מבהירה השופטת כי סעיף 11(ב) אינו מונע מאדם לפתוח תיק לגביית מזונות שנתיים לאחר מתן פסק הדין, כל עוד גביית המזונות היא עבור התקופה שמלפנים מאותו מועד.