עמ"ש 35047-10-19

תקציר

הערעור מערער על שני פסקי דין של בית המשפט לענייני משפחה בעניין זכויות רכושיות בין בני זוג נשואים. ליבת העניין היא דירה שנרכשה על ידי הבעל שלוש שנים לפני הנישואין ונרשמה על שמו בלבד. האישה טוענת לזכויות בדירה, אולם היא רשומה רק על שם הבעל. על בית המשפט להכריע האם האישה עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח כי נדרש "דבר נוסף" להוכחת חלוקת הרכוש החיצוני בין בני הזוג, מעבר לנישואין עצמם. השופטת מבהירה כי עצם קיומם של נישואין משותפים ומגורים משותפים בדירה אינם מהווים הוכחה מספקת לשיתוף פעולה. השופטת מדגישה כי בני הזוג רכשו במשותף נכס במהלך נישואיהם, דבר המצביע על חוסר כוונה מצד הבעל לחלוק בדירה. השופט מציין כי השקעותיה הכספיות של האישה בדירה היו מינימליות ואינן יכולות להצביע על כוונה לחלוק. שתי ההלוואות שנטל הבעל לצורך רכישת הדירה נפרעו מכספו שלו, ועל כן אין בהן כדי להצביע על שותפות כלשהי בכוונה. זאת ועוד, השיפוצים שבוצעו בדירה לא היו נרחבים והעלויות, גם כאשר הן מחושבות לטובת האישה, אינן מעידות על כוונה לחלוק בדירה. לפיכך, השופט קובע כי האישה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה להוכיח כוונה לחלוק בדירה והערעור נדחה. עם זאת, השופט משנה מעט את מאזן המשאבים של פסק הדין הקודם ומורה לבעל לשלם לאישה 50,000 ₪ כדי לפצות אותה באופן הוגן על תרומתה לשיפוץ הדירה.