ת"א 34949-01-15

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת לתביעה שהגישו תובעים רבים שרכשו דירות מהנתבע אך דירותיהם לא נרשמו על שמם במועדים שנקבעו בהסכמי הרכישה. התביעה, המבקשת סעד בגין הפרת חוזה, עשיית עושר ונזק לא ממוני, הוגשה במסגרת פרוצדורלית אחת. הנתבע טען כי כל תובע היה צריך להגיש תביעות נפרדות, אך בית המשפט חלק על כך, תוך שהוא מצטט את כלל 21 לסדרי הדין, המאפשר צירוף תביעות באופן כזה. בית המשפט הדגיש כי חלק מהתובעים לא רכשו ישירות מהנתבעת, אך דירותיהם נמכרו על ידם בתחילה, מה שיצר שורה של עסקאות המעוררות שאלות נפוצות. זאת ועוד, בית המשפט הבהיר כי הסעד המבוקש על ידי התובעים אינו כולל פיצוי בגין ירידת ערך או פיצוי מוסכם אלא נזק לא ממוני הנובע מהפרת חוזה, ופיצוי לפי דיני עשיית עושר. התובעים ביקשו הבהרות באשר לסכומי הפיצוי הנתבעים בגין כל דירה, אשר בית המשפט מצא כי ניתן להתייחס אליהם כראוי במסגרת הפרוצדורלית האחת, למרות טענות הנתבעת. בית המשפט הבחין בין מקרה זה לבין החלטה קודמת בפרשת פלס, בה נוסחו טענות באופן כללי, חסר פירוט, ושילוב הטענות גרם לסיבוך ולחוסר יעילות. בית המשפט ציין גם את ההבדלים בין המקרה הנוכחי לבין המקרה באשדוד, והדגיש כי במקרה האחרון, הסעד העיקרי המבוקש היה צו מניעה, והפיצוי הכספי היה משני. בנוסף, צירוף התובעים בתיק אשדוד התרחש בשלב מאוחר יותר, בעוד שבמקרה זה התעורר מלכתחילה הדיון בדבר צירוף תובעים. בהגיעו למסקנה כי הנסיבות הספציפיות מצדיקות צירוף של תובעים בתובענה אחת, קבע בית המשפט כי אין צורך בתביעות נפרדות. ההחלטה התקבלה ללא צו בדבר הוצאות, נוכח אי הבהירות בתביעה המתוקנת.