על"ע 13/88

תקציר

פסק הדין מתייחס לקובלנה משמעתית שהוגשה נגד מתמחה במשרד עורכי דין, שהואשם בייצוג לקוח במשא ומתן משפטי ובהפעלת איומים כלפי הצד השני, שניהם עבירות על חוק לשכת עורכי הדין וכללי האתיקה המקצועית. המשיב זוכה בבית הדין המשמעתי המחוזי מבלי שהתבקש להגיב על האישומים, החלטה שאושרה על ידי בית הדין המשמעתי הארצי. הערעור לבית המשפט העליון דן בהפרה הנטענת של המשיב את סעיפים 20(3) ו-61(1) לחוק לשכת עורכי הדין, האוסרים על ניהול משא ומתן משפטי בטרם הפיכתו לעורך דין, ובשימוש באיומים, כפי שנקבע בכללי האתיקה המקצועית. בית המשפט העליון דוחה את הערעור בעניין סעיף 20(3), שכן הוא אינו חל על המשיב שייצג את מאמנו, ומעמדו כמתמחה היה ידוע. עם זאת, בית המשפט מקבל את הערעור על טענת האיומים, וקובע כי הצהרתו של המשיב בדבר פנייה אפשרית למשטרה הייתה איום בלתי קביל, והפרה של כלל 32 לכללי האתיקה המקצועית הישנים, או כלל 24 לכללים החדשים. פסק הדין מבהיר כי חופש השיחה בין עורכי דין אינו משתרע על הידברות מאיימת או מאיימת. עם זאת, ריבוי העונשים על המשיב, שהוא מתמחה, נחשב בלתי סביר. משכך, מבטל בית המשפט העליון את הזיכוי מאשמת האיום ומחזיר את התיק לבית הדין המשמעתי המחוזי להמשך בירור, תוך ציון כוונת המערער להפסיק את ההליכים.