מ. מקרקעין 93/22

תקציר

פסק הדין דן בהרחבת דירות בבית משותף ובדרישות החוק שיש לעמוד בהן. על פי סעיף 71ב לחוק המקרקעין, בעלי שלושה רבעים מהדירות ושני שלישים מהרכוש המשותף יכולים להחליט לפנות חלקים מהרכוש המשותף ולהצמיד אותם לדירה ספציפית להרחבה. ההרחבה חייבת להיות מאושרת ברוב הדרוש וניתן לקבל היתר בנייה. פסק הדין משרטט את תולדות הבנייה המדוברת, שבוצעה על ידי הנתבעים לפני כשישים שנה בהסכמת מדינת ישראל, שהחזיקה בדירות באותה עת. התובעת, שרכשה את הדירה עשרות שנים מאוחר יותר, טענה כי הרחבת הנתבעים הפרה את דרישת ההסכמה ופיצלה את דירתם לשתי יחידות, תוך גרימת נזק לדירת התובע. עם זאת, בית המשפט מצא כי התובע לא הביא ראיות מספיקות לתמיכה בטענות אלה. עוד צוין כי לרשויות התכנון, ולא למפקח על רישום המקרקעין, יש סמכות לדון בשימוש בקומת המרתף בניגוד לייעודה התכנוני. הנתבעים הודו כי חרגו מהיתר הבנייה בכך שבנו שטח גדול יותר מהמותר. בית המשפט קבע כי עליהם לפרק את התוספות הבלתי מורשות, קרי 6.92 מ"ר בקומת המרתף ו-19 מ"ר בקומת הקרקע, בתוך 12 חודשים, אלא אם יקבלו היתר והסכמה לתוספות. התביעה התקבלה באופן חלקי, וכל צד היה אחראי להוצאותיו. פסק הדין גם משרטט את האפשרויות העומדות בפני הנאשמים לערער על פסק דין זה.