דב"ע מד/6 - 4

תקציר

פסק הדין במקרה זה עוסק בסכסוך קיבוצי בין ההסתדרות הרפואית בישראל לבין מדינת ישראל, בנוגע לפרשנותם ואכיפתם של שורה של הסכמים קיבוציים. רשות הטבע והגנים פנתה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בבקשה להכריז על סעיפים מסוימים בחוזר ביצוע שהוציאה המדינה כמנוגדים להסכמות וביקשה צווים שונים בנוגע להוראות החוזר. המדינה עתרה בתגובה להקפאת הליכים, בקשה שנדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. המדינה ערערה על החלטה זו לערכאה גבוהה יותר, בצר לשאלה האם קיים הסכם בוררות שיכול לשמש בסיס להקפאת הליכים. בית המשפט העליון הרחיב את היריעה כך שתכלול גם אם מוצו ההליכים המוסכמים. פסק הדין קובע כי הצדדים הסכימו שצד שלישי ישלים את ההסכם שכבר הושג, ולכן יש לדחות את ההליכים. בית המשפט מניח כי הבוררות המדוברת נופלת תחת חוק הבוררות, וההחלטה שלא לעכב את ההליכים מוצדקת. המפתח לכך נעוץ בעתירת הרמ"י, שעניינה פרשנות של מערכת הסכמים קיבוציים. בית המשפט מציין כי מערכת ההסכמים שהציגה הרשות רחבה יותר מזו שניתן לדון בה בפני בורר, ופירוש פסק הבורר עצמו מוטל בספק אלא אם ניתנה הסמכות לכך במפורש. מאחר שהסמכות לפרש את פסק הבוררות לא ניתנה לבוררים במקרה זה, ובהתחשב בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי בהפניית העניינים לבוררות, מוצא בית המשפט כי החלטת בית המשפט האזורי שלא לעכב את ההליכים הייתה ראויה. לפיכך הערעור נדחה.