ע"א 9004/12

תקציר

המחלוקת במקרה זה נסובה סביב הסכם פשרה הנוגע לארנונה שלא שולמה וחובות מים בסך 71 מיליון ש"ח, מלפני שנים, בין עיריית תל אביב לבין המשיבים, שהיו יורשיו של אדם שנפטר. פסק דינו של בית משפט קמא התמקד בשאלה האם פתיחת הליכי גבייה מנהליים על ידי העירייה להשבת החובות סותרת את הסכם הפשרה. בהסכם הפשרה נקבע כי העירייה תפסיק את ההליכים המשפטיים נגד המשיבים ותתמקד במיצוי ההליכים המשפטיים נגד אחיותיו של המנוח, שהיו בעלות חלק מהנכסים המדוברים. כמו כן, נקבע כי העירייה תוכל לפתוח בהליכים נגד המשיבים רק אם יוכח באמצעות פסק דין חלוט כי האחיות או צד שלישי כלשהו אינם הבעלים של הנכסים. המשיבים, שביקשו תחילה להבטיח את פירעון חלקה של העירייה באחיות, מתנגדים כעת לשימוש בהליכי גבייה מנהליים לגביית חובות מעיזבון האחיות, לאחר מותן. לטענתם, הסכם הפשרה מחייב את העירייה לברר תחילה את זהות בעלי הנכסים באמצעות הליכים משפטיים. עם זאת, בית המשפט מצא כי מלשון ההסכם ומההיגיון עולה כי המשיבים, כיורשי המנוח, ביקשו להוציא עצמם מהליך גביית החובות ולהבטיח את התמקדותה של העירייה בחלקן של האחיות. ירושת זכויות האחיות על ידי המשיבים עם מותן אינה משנה פרשנות זו. לפיכך, העירייה אינה מנועה מלנקוט בהליכי גבייה מנהליים כנגד זכויות האחיות כפי שנקבעו בהסכם הפשרה. יתר על כן, בית המשפט הדגיש כי המשיבים עדיין יכולים להעלות טענות בדבר זיהוי בעלי נכסים והתיישנות במסגרת הליכי הגבייה המנהלית. משכך, הערעור מתקבל, והמשיבים נדרשים לשאת בהוצאות המשפט של העירייה בשתי הערכאות, בסך 100,000 ₪, בעוד שחיוב ההוצאות בסך 70,000 ₪ שהוטל על העירייה מבוטל.