ת"א 35338-02-18

תקציר

התובעת תובעת את הנתבעת על כך שלא רשמה שתי דירות כפי שהוסכם בזיכרון הדברים במזכר המכר. הנתבעת טוענת כי בתזכיר נכתב כי מכירת דירה אחת הרשומה על שני תתי מגרשים וכי התובעת ידעה כי מדובר פיזית ביחידה אחת ולא נרשמה כשתי דירות נפרדות. בית המשפט מסכים עם פרשנותו של הנתבע לתזכיר, וקובע כי פרשנותו של התובע אינה משקפת את ההבנה המשותפת של הצדדים. בית המשפט מדגיש כי מבחן תום הלב הוא אובייקטיבי – הימנעותו של הנתבע מלגלות כי הדירה עדיין רשומה כשתי חנויות ומחסן מהווה חוסר תום לב. עם זאת, מאחר שהנתבעת לא ידעה ולא הייתה צריכה לדעת שאי גילויה יוביל את התובע להאמין שהוא רוכש שתי דירות נפרדות, סעדה של התובעת טמון בביטול החוזה או בבקשת פיצוי – דבר שהתובע אינו חפץ בו – ולא באכיפת התזכיר כמבוקש. עוד מציין בית המשפט כי גם אם התובע היה זכאי לסעד בגין הפרת תום הלב של הנתבע, הסעד הראוי לא היה אכיפת התזכיר על פי פרשנותו של התובע, שכן הוא היה מטיל על הנתבע חיובים בלתי צפויים. בנוסף, הדרישות המורכבות לפיצול הדירה לשתי יחידות נפרדות, לרבות תקני מינימום סייז ופתרונות הגנה, ממחישות עוד יותר את חוסר הסבירות של בקשת התובע. תביעת התובעת לאכיפה נדחית, אפוא.