בג"צ 1520/94

תקציר

העותרת הגישה תביעה נגד המשיב מס' 2 בבית הדין האזורי לעבודה בגין שכר, פיצוי בגין הלנת שכר ופיצוי בגין הפרת חוזה. המשיב ביקש הקפאת הליכים, שניתנה על ידי רשם בית הדין. העותרת ערערה על החלטה זו, אך לא התלבטה אם להפנות אותה לבית הדין האזורי או הארצי לעבודה. בסופו של דבר הוגש ערעור לגופו של עניין. המשיבה מס' 1 דחתה את הערעור בקובעו כי יש להפנותו לבית המשפט המחוזי ואין מדובר בערעור כזכות. לאחר מכן פנה העותר לבג"ץ. שופט בג"ץ קבע כי הערעור על החלטת הרשם לעכב את ההליכים הוא אכן ערעור לגופו של עניין, ולא כזה הטעון רשות. זה תמיד היה הנוהג המקובל בבתי הדין לעבודה. סעיף 27 לחוק בית הדין לעבודה מתווה את סמכויות הערעור, ומפנה לסעיף אחר הקובע כי ניתן לערער על החלטות הרשם כזכות. אף שניתן היה לפרש את סעיף 27 באופן שונה, חשיבותה של זכות הערעור מטה את הכף לכיוון פרשנות זו. בנוסף, התייחסותו של בית הדין הארצי לעבודה לסעיף 38 לחוק הבוררות, הקובע כי החלטות בית המשפט לפי חוק זה ניתנות לערעור ברשות, מוטעית. סעיף זה קובע במפורש כי ניתן לערער על החלטות רשם כזכות. השאלה הבאה היא האם הערעור צריך להידון בבית הדין האזורי או הארצי לעבודה. חוק הבוררות אינו חל על בית הדין לעבודה, ולכן חוק בית הדין לעבודה הוא המקור המתאים. חוק זה קובע כי לבית המשפט יש סמכויות של בית משפט בבוררות, ולרשם יש סמכות של בית משפט אזורי בתביעות שכר. לפיכך, ערעור על החלטת הרשם לפי סעיף 27(ב), המתייחס לסמכותו של הרשם, צריך להידון בבית המשפט המחוזי. הדבר עולה בקנה אחד עם הנוהג המקובל בבתי הדין לעבודה ועם פסק דינה של המשיבה מס' 1 במקרה זה. פסק הדין מקבל אפוא באופן חלקי את העתירה, ומאשר את זכותה של העותרת לערעור לגופו של עניין שנדון בבית הדין האזורי לעבודה. כל צד יישא בעלויות שלו.