עע"מ 8329/14

תקציר

פסק הדין נסוב סביב מחלוקת על גביית חובות מוניציפליים על ידי רשות מקומית והחלת חוק ההתיישנות במקרים כאלה. העירייה טענה כי המשיבים התמהמהו במילוי התחייבויותיהם הנוגעות להעברת הבעלות בנכס, אך בית המשפט לא מצא חוסר תום לב או נזק מהותי שנגרם כתוצאה מעיכוב זה. בית המשפט דחה גם את הטענות בדבר התנהגות בלתי הולמת של המשיב או חוסר מודעות לחובות, והדגיש כי האחריות לגבייה מוטלת על הרשות, שעליה לפעול בהקדם על פי עקרונות של מינהל תקין. היא הכירה בשתי שיטות לגביית חובות - אקטיבית ופסיבית - וקבעה כי תקופת ההתיישנות חלה על שתיהן, תוך התייחסות למקרים קודמים כמו נאסר וסלומון. עוד הדגיש בית המשפט את חובתן של הרשויות לנהוג בהגינות וביעילות, תוך שהוא מבקר את העירייה על חוסר מעש ואי קיום הנחיית היועץ המשפטי לממשלה בדבר גבייה במועד. על אף שתקופת ההתיישנות לא חלה על חובות שקדמו לפרשת סלומון, הדגיש בית המשפט את הצורך בפעולה מנהלית במועד והגיע למסקנה כי הגבייה אינה סבירה במקרה זה. משכך, נדחה הערר, והעירייה חויבה לשלם את הוצאות המשיבים, תוך הדגשת העיקרון לפיו הרשויות אינן יכולות לעכב ולהפתיע אזרחים בחובות פתאומיים. ההחלטה משקפת איזון בין אינטרס ציבורי לבין אינטרס הסתמכות הפרט תוך חיזוק כללי התנהגות הוגנת לרשויות.