פר"ק 113/09

תקציר

לא אחת ניתנת לבית המשפט הזדמנות להכריע בסוגיה משפטית בעלת השלכות רחבות, כמו במקרה הנוכחי, שעניינו הפרקטיקה הרווחת של בנקים המספקים מימון ליצוא. השאלה העומדת על הפרק היא למי הזכות לתמורה המתקבלת בגין משלוחי יצוא שמומנו על ידי בנק כאשר החברה המייצאת נכנסת להקפאת הליכים. פסק הדין לא יקבע את סדר העדיפות של כל משלוח יצוא בנפרד, אלא יקבע עיקרון שעל הצדדים ליישם. על בית המשפט להחליט האם המחאה תקפה של זכות השתכללה. הסכמי המימון קובעים כי הבנק יגבה את הכספים מתמורת הייצוא, ובמקרה של חדלות פירעון, החברה תחזיר את החוב ממקורותיה שלה. ההסכמים נחשבים להמחאת זכויות, למרות היעדר שימוש במונח "שיק", כפי שהכוונה ברורה. יתר על כן, נמצא כי ההקצאות הן בדרך של משכון ולא מכירה, ולכן דורשות רישום, דבר שנעשה. גם המחאות הזכויות שניתנו לטובת בנק אחד, בנק לאומי, תקפות, שכן הן אינן סותרות את תנאי ההסכם הבין-בנקאי. היקף בדיקות האשראי אינו מוגבל לסכום האשראי המועבר למימון, אלא כולל את כל הכספים שהתקבלו עבור היצוא הממומן. פסק הדין מוגבל גם למוסדות פיננסיים, ובית המשפט מביע תקווה כי החלטתו לא תרתיע בנקים מלספק מימון יצוא בעתיד. לפיכך, ההכנסות ממימון יצוא שהופקדו בחשבונות החברה לפני צו ההקפאה יישארו אצל הבנקים המממנים, ואילו אלה שיתקבלו לאחר מכן יועברו לבנקים עד לגובה האשראי שניתן. בנק לאומי חויב לשלם לבנקים המבקשים, לנאמנים וליו"ר את הוצאותיהם ושכר טרחת עורך דין.