ס"ע 21294-08-09

תקציר

התובע, עובד רכבת ישראל הנתבעת, נפגע בתאונת עבודה בפברואר 2001 ולאחר מכן הוכר כנכה זמני על ידי המוסד לביטוח לאומי, וקיבל דמי פגיעה. על פי ההסכם הקיבוצי בין הצדדים, הנתבע נדרש להשלים את שכרו של התובע בתקופה בה קיבל פיצויי פגיעה עד לגובה שכרו המלא. הנתבע מילא חובה זו. לאחר תום תקופת דמי הפגיעה, ההסכם הקיבוצי חייב את הנתבעת לנסות ולשבץ את התובע בעבודה המתאימה לכשירותו הבריאותית. הנאשם לא עשה כן. זאת ועוד, הנתבעת הוציאה את התובע לחל"ת שלא כדין במשך כתשע שנים, ללא כל צעדים אופרטיביים לסיום העסקתו, ובחוסר תום לב. הנתבעת גם לא התייעצה עם העובד ולא הבהירה את מצבו המשפטי, אלא נתנה לו תשובות מעורפלות. בית הדין קבע כי יש לראות בתקופה בה נמנע מהתובע לעבוד אך לא פוטר כ"תקופת אי עבודה" המזכה את התובע ב"פיצויים" ולא ב"שכר". בית המשפט הורה לנתבעת לשלם לתובע 243,653 ₪ כפיצוי בגין תקופת אי העבודה, 20,296 ₪ כפיצוי בגין פיצויי פיטורים, 14,619 ₪ כפיצוי בגין אובדן זכויות פנסיוניות, 25,000 ₪ כפיצוי בגין נזק לא ממוני ו-25,000 ₪ כפיצוי ללא הוכחת נזק לפי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. הסכומים היו אמורים להיות משולמים בהפרשי הצמדה וריבית כנדרש בחוק. כמו כן הורה בית המשפט לנתבעת לשאת בהוצאות התובע בגין ההליך בסך כולל של 30,000 ₪.