ת"א 22018/01

תקציר

פוליסת הביטוח המדוברת, המכסה את הנתבע מפני אחריות משפטית של צד ג', כוללת סכום השתתפות עצמית שעל המבוטח לשלם במקרה של תביעה. הפוליסה מגדירה את ההשתתפות העצמית כסכום שהמבוטח יישא מתוך סכום השיפוי וההוצאות ששולמו עקב הנזק המכוסה בפוליסה. במקרה זה טען הצד השלישי כי נפגע בחוף ים המופעל על ידי הנתבעת ותבע אותה. חברת הביטוח ייצגה הן את הנתבע והן את עצמה בתיק והצליחה להגן על התביעה, אך נשאה בהוצאות בהליך. השאלה המרכזית היא האם הנתבע אחראי להפריש את סכום ההשתתפות העצמית להוצאות חברת הביטוח בהגנה מפני התביעה, שכן נוסח הפוליסה בעניין זה הוא עמום. בפוליסה נקבע כי ההשתתפות העצמית חלה על "הוצאות שיש לשלם בשל נזק", אך לא ברור אם הכוונה היא להוצאות ששולמו לצד שלישי או כוללת את הוצאות חברת הביטוח בניהול התביעה. השופט קובע כי יש לפרש את הפוליסה כחלה על כל הוצאה שהוציאה חברת הביטוח, בין אם שולמה לצד שלישי ובין אם הוצאה על ניהול התביעה, והגדרת הנזק כוללת את הוצאותיה המשפטיות של החברה במקרה זה. פסק הדין מתבסס על פרשנות רחבה של תכלית הפוליסה, שהיא לפצות צדדים שלישיים ולהבטיח כי המבוטח והמבטח יפעלו יחד להגנה מפני תביעות, ולהימנע מיצירת סתירה הגיונית לפיה חברת הביטוח תתמרץ לשלם לצד השלישי ישירות כדי להימנע מנשיאה במלוא עלות ההגנה מפני התביעה בעצמה. משכך, הנתבעת חייבת לשלם את ההשתתפות העצמית לתובע אם ההוצאות שהוצאו היו גבוהות מסכום ההשתתפות העצמית הנקוב בפוליסה. השופט קובע דיון הוכחות כדי לקבוע את ההוצאות שנגרמו לתובע ומעודד את הצדדים לנהל משא ומתן לפשרה לפני כן.