רע"א 49095-09-20

תקציר

המבקשת ביקשה לערער על החלטת ערכאה נמוכה יותר שדחתה את בקשתה למינוי מומחה לכירורגיית פה ולסת לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, הנוגע לתאונה שאירעה בספטמבר 2015. הערכאה הנמוכה יותר קבעה כי אין די ראיות המצביעות על כך שבעיות הלסת של המבקש נגרמו כתוצאה מהתאונה, שכן התלונה הראשונה בנושאים אלה התעוררה שנתיים לאחר התאונה, ולא היה כל אזכור לתאונה ברשומות הרפואיות הרלוונטיות. המבקש טען כי הערכאה הנמוכה שגה בהחלטתו וכי המסמכים הרפואיים שסופקו מהווים ראיות מקדמיות מספיקות כדי להצדיק מינוי מומחה. עם זאת, ערכאת הערעור, לאחר שבחנה את הבקשה, המסמכים הרפואיים והחלטת הערכאה הנמוכה יותר, אישרה את פסק הדין של הערכאה הנמוכה יותר. נמצא כי האזכור הראשון של קשר אפשרי בין בעיות הלסת של המבקש לבין התאונה נעשה למעלה משלוש שנים לאחר האירוע. יתר על כן, למבקשת היו בעיות בריאותיות אחרות, כגון טנטון וסחרחורת, אותן קשרה מיד לתאונה. בית המשפט הגיע למסקנה כי הימנעותו של המבקש מלהתלונן על בעיות בלסת קודם לכן, במיוחד בהתחשב בכך שהן נגרמו לכאורה כתוצאה מהתאונה, הייתה משמעותית. בנוסף, בית המשפט לערעורים ציין כי אין זו הבקשה הראשונה שמומחה בתחום זה נדחה, כאשר גם שני ניסיונות קודמים לא צלחו. המבקש חויב לכסות את הוצאותיו של המשיב, ויתרת הפיקדון הוחזרה למבקש. פסק הדין ניתן בהיעדרם של שני הצדדים והסתיים ביום 30.12.2020.