רע"א 2150/08

תקציר

פסק הדין המדובר הוא ביחס לעתירה להכרה בנכים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. טענותיהם הראשוניות של המבקשים, זוג נשוי שהסתתר בנפרד בסיביו שברומניה במהלך מלחמת העולם השנייה, נדחו על ידי הרשות המוסמכת ולאחר מכן על ידי ועדת הערר, מחוסר ראיות מספיקות. העניין הועבר לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, שהורה לוועדה לבחון מחדש את התיק עם ראיות נוספות. עם זאת, הוועדה דחתה שוב את העררים. לאחר מכן ערערו המבקשים לבית המשפט המחוזי שפסק אף הוא נגדם, וקיבלו את ממצאי הוועדה לפיהם אין די בעדותם כדי להוכיח שנשללה מהם חירותם, דרישה להכרה על פי החוק. בקשתם של המבקשים לחופשה כדי לערער על החלטה זו לבית המשפט העליון נדחתה אף היא. השופט מצא כי טענות הוועדה כי תנאי חייהם של המבקשים אינם עולים כדי שלילת חירותם מתקבלות על הדעת, וכי לא הוכח קשר בין תנאים אלה לבין אלימות הנאצים. יתר על כן, השופטת הסכימה כי "כלל הפחד" אינו ישים במקרה זה, ובחרה שלא להתערב בקביעות הוועדה בדבר מהימנות עדותם של המבקשים. פסק הדין הדגיש את הדרכים המשפטיות המצומצמות לערעור על החלטות לפי חוק נכים מרדיפות הנאצים, וקבע כי למרות האהדה לחייהם הקשים של המבקשים במלחמת העולם השנייה, דרישות החוק לא נענו.