עת"מ 48358-03-16

תקציר

המחלוקת נסובה סביב ניסיונה של העירייה לגבות מהעותרת ארנונה עוד מהתקופה שבין שנת 2000 לשנת 2009. העותרים טענו כי יש להחיל את תקופת ההתיישנות, ואילו העירייה טענה כי העותר הוליך אותם שולל, ובכך השהה את תקופת ההתיישנות. לחילופין, טענה העירייה כי גם אם חלה התיישנות, מעשיהם נופלים במסגרת הזמן המקובלת. בית המשפט, לאחר שבחן את חומר הראיות, מצא כי טענת העירייה בדבר מצג שווא נעדרת הוכחות ותשתית עובדתית מספקת. עוד נקבע כי פעולת הגבייה המנהלית הראשונה שנקטה העירייה התרחשה ביולי 2015, הרבה מעבר לתקופת ההתיישנות בת שבע השנים בגין פעולות מסוג זה. בנוסף, בית המשפט מתח ביקורת על העירייה על התמהמהותה בפתיחת הליכים מנהליים למרות שידעה את עובדות המקרה כבר בינואר 2012. השופט ציין כי הליכי הגבייה המנהליים מחייבים יעילות והגינות מצד הרשות המינהלית. משכך, העתירה התקבלה, ונאסר על העירייה לנקוט בהליכי גבייה מנהליים כנגד העותרת בגין החוב האמור. כן חויבה העירייה לשלם את שכר טרחת עורך דינו של העותר ולהשיב את שכר הטרחה ששילם העותר. פסק הדין לא הביע כל דעה לגופו של עניין או לגובה החוב, וניתן להתייחס לעניינים אלה בהליך אזרחי אם העירייה בוחרת ליזום אותו.