ע"פ 229/19

תקציר

בניתוח מקיף של המקרה, הוטל על ערכאת הערעור לקבוע באיזו מידה היא יכולה להתערב בממצאיו של בית משפט קמא, במיוחד בכל הנוגע למהימנות עדותם של עדים בתיק רגיש של עבירות מין בתוך משפחה. בפני המערער עמדו אתגרים משמעותיים בערעור על זיכוי פה אחד, בין היתר משום שלשופטי בית משפט קמא היה יתרון של התרשמות ממקור ראשון של עדים וראיות. עם זאת, ערכאת הערעור ציינה כי התערבות מתבקשת כאשר הממצאים מבוססים על מסקנות שגויות או שיקולים לוגיים ולא על הערכות ברורות של מהימנות. בית המשפט המחוזי נמנע מלקבוע קביעות מהימנות ברורות בנוגע לעדויותיהם של שלושה מתלוננים, והביע אמון מורכב אך חלקי בטענותיהם. חוסר אמינות חד-משמעי זה איפשר עיון ערכתי בערעור בהכרעה העובדתית. יתר על כן, נבחן טיפולו של בית המשפט בסטנדרט "הספק הסביר", תוך הדגשת אי הבנה בהערכת כל ראיה בנפרד ולא במצטבר. בעוד בית משפט קמא היסס להרשיע על סמך עדויות בלבד בשל חוסר עקביות, מצא ערכאת הערעור תימוכין ראייתיים משמעותיים מעדויות אחרות וממעשים דומים, אשר חיזקו את אמינות טענות המתלוננים. בסופו של דבר, ערערה ערכאת הערעור על מסקנתו של בית משפט קמא, וקבעה כי לא קיים ספק סביר בדבר אשמתו של המשיב באירועים שדווחו על ידי מספר בני משפחה. בית המשפט סיים בכך שהפך את הזיכויים והחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לצורך מתן עונש וגזר דין על האישומים שאושרו.