רמ"ש 19157-02-24

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה. הבקשה נדחתה משום שהוגשה יום לאחר המועד האחרון של 30 יום, ללא בקשה להארכה, והשופטת בחרה שלא להתעלם מהשיהוי. גם אם הבקשה הוגשה במועד, קבע השופט כי היא אינה מעוררת שאלות עקרוניות או משפטיות המצדיקות רשות ערעור, והסוגיה העומדת על הפרק היא ספציפית לנסיבות המקרה. יתר על כן, ערכאת הערעור נרתעת בדרך כלל מלהתערב בהחלטות הנוגעות לגובה דמי הכונס. השופטת הדגישה כי לבית המשפט הזכות והחובה לקבוע את גובה דמי הכינוס באופן עצמאי ואינו כבול להסכמים שנעשו בין הכונס לבין הצדדים. במקרה זה החליט בית המשפט כי שכר הטרחה צריך להישאר בשיעור שהוסכם תחילה של אחוז אחד, שכן מרבית הליכי הכינוס כבר התנהלו, ולאחר מכן הועבר הפיקוח להוצאה לפועל. גם המבקש הסכים לשיעור זה מראש, והשופט סבר כי אין זה סביר לדרוש תשלום בשיעור גבוה יותר. בנוסף, ציינה השופטת כי המבקש יזם את הדיון על העברת ההליך להוצאה לפועל, למרות שההליך נמצא בשלב מתקדם. על ההחלטה להעביר את הפיקוח להוצאה לפועל לא הוגש ערעור, והשופט קבע כי במקרה זה חוק בית המשפט לענייני משפחה אינו חל, שכן הצדדים אינם בני זוג. לבסוף ציינה השופטת כי לא כל המשיבים חתמו על ההסכם, ולכן לא ניתן להחיל את הוראות ההסכם על כולן. הבקשה נדחתה, והמבקש חויב לשלם למשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.