ע"א 29/76

תקציר

המקרה הנדון הוא ערעור על החלטה שניתנה בבית המשפט המחוזי בירושלים בעניין אכיפת פסק חוץ. המערערת, אשר קיבלה פסק דין נגד המשיב בבית משפט גרמני, פנתה לבית המשפט המחוזי בבקשה לאכוף את פסק הדין בישראל. עם זאת, בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המערערים, והוביל אותם לערער לבית המשפט העליון. עיקר המחלוקת נסובה סביב טענת המשיב כי לא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן בהליך הגרמני, כאמור בסעיף 6(2) לחוק אכיפת פסקי חוץ, התשי"ח-1958. בית המשפט העליון, בפסק דינו, התמקד בשאלה האם המשיב קיבל הודעה נאותה על התביעה שהוגשה נגדו בגרמניה. נמצא כי אמנם היו אי סדרים במסירת מסמכי בית המשפט, אך המשיב ידע מראש על ההליך ואף הודה כי ידע על מסמך שנשלח אליו על ידי המערער בנוגע לתיק. על יסוד ידיעה זו קבע בית המשפט כי המשיב לא הוכיח חוסר הזדמנות להתגונן. זאת ועוד, הכתובת שצוינה בתעודת המסירה נחשבה למקום מגוריו של המשיב, למרות טענותיו כי לא התגורר בה באותה עת. בית המשפט העליון הגיע למסקנה כי למשיב ניתנה הזדמנות להציג את הגנתו בבית המשפט הגרמני ולפיכך דחה את ההגנה שהציג מפני אכיפת פסק הדין. השופט עציוני, השופט לנדוי והשופט י' כהן פסקו לטובת המערער, קיבלו את הערעור והורו למשיב לקיים את פסק הדין הגרמני, לרבות תשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין למערער.