המ"ש 5923-03-23

תקציר

בית המשפט קבע כי בקשת המבקש להארכת משפט אינה עומדת בדרישות הקבועות בסעיפים 229 ו-230 לחוק. על פי פסק הדין, המבקש לא סיפק כל נימוק משכנע להחמצת המועד, ואף לא הוכיח נסיבות חריגות המצדיקות התייחסות מיוחדת. טענתו כי הדו"ח שהוביל לקנס שולם לצד חובות אחרים מבלי להבין את משמעותו אינה תירוץ תקף. המבקש היה מודע היטב לאישומים נגדו והייתה לו אפשרות לבקש להישפט, אך הימנעותו ממימוש זכות זו במועד משמעה ויתור על זכותו למשפט. בית המשפט מתייחס גם לפסקי דין קודמים המהווים תקדים, המדגישים את חשיבות המועדים הפרוצדורליים ואת עקרון הסופיות בדיונים. זאת ועוד, לא עלה בידי המבקש להוכיח כי השארת ההרשעה על כנה תגרום לעיוות דין. ככלל, הראיות מצביעות על כך שלמבקש הייתה כל הזדמנות לערער על האישומים ולממש את זכותו למשפט, והימנעותו מלעשות כן בלוחות הזמנים שנקבעו, משמעה כי הקנס וההרשעה עומדים בעינם. לפיכך דחה בית המשפט את בקשתו להארכת מעצר, תוך שהוא מדגיש כי לא נסבול ניצול לרעה של ההליך המשפטי. החלטה זו היא סופית ולא ניתן לערער עליה עוד.