בג"צ 7139/02

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון עסק בעתירה שהגישו בני זוג זרים לא יהודים של אזרחים ישראלים נגד מדיניות משרד הפנים בנוגע להתאזרחות משנת 1999. העותרים ביקשו להאריך את משך אשרת התושב הארעי משנה לשנתיים ורשימה אחידה של המסמכים הדרושים לתהליך ההתאזרחות. בית המשפט אישר את הנוהג הנוכחי של המשרד לחידוש ויזה שנתית, והדגיש את הצורך בהערכות שנתיות יסודיות כדי להעריך את כנות הנישואין ואת הביטחון או סיכונים פליליים עקב נפח גדל ושימוש לרעה פוטנציאלי בבקשות. עם זאת, בית המשפט הסכים על הצורך ברשימה אחידה של המסמכים הנדרשים ובפרסום טוב יותר של הנוהל. היא מתחה ביקורת על חוסר העקביות והשקיפות הנוכחי, וקראה להנחיות ברורות ונגישות יותר. באשר לחששות פרטניים מהליכי בקשה ממושכים, בית המשפט לא העניק אזרחות מיידית אך הציע כי תקופות ההמתנה יחושבו ממועד הענקת הוויזה ולא ממועד הגשת הבקשה. בית המשפט גם הדגיש את חשיבותו של המשרד לשקול את השפעת השיהוי הפרוצדורלי על המבקשים, במיוחד לאור העובדה שעותרים רבים הגישו בקשות מכוח הנחיות מיושנות. היא דחתה את העתירה, אך חייבה את המשרד לשפר את אחידות המסמכים ואת מאמצי הפרסום.