ע"א 414/87

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון התמקד בשאלה האם נוצרה נאמנות בין החברה המשיבה לבין בעלי מניותיה, אשר תשפיע באופן משמעותי על חבות המס של החברה. בית משפט קמא פסק בעבר לטובת המשיב, וקיבל את ערעורו על שומת מס הכנסה לשנת המס 1978, וקבע כי החברה פעלה כנאמן עבור בעלי מניותיה, ומכאן שאין לה הכנסה חייבת. אולם בית המשפט העליון ביטל פסיקה זו. בית המשפט קבע כי עקרון חופש החוזים, אף שהוא תקף, אינו יכול לשמש בסיס משפטי בלעדי להכרה בנאמנות. תחת זאת, יש לבחון את הדין המהותי ואת הראיות העובדתיות. לדברי בית המשפט, הזכות לפיתוח שטח מסוים, שהוענקה לחברה המשיבה, מהווה נכס בעל ערך כלכלי, ולכן ניתן לראות בו נכס נאמנות. עם זאת, היסודות החיוניים הדרושים לביסוס נאמנות היו חסרים במקרה זה. בית המשפט מצא כי הקרן הקיימת לישראל, שהעניקה את זכות הפיתוח לחברה, לא התכוונה ליצור נאמנות, ובעלי המניות, שאולי הייתה להם כוונה כזו, לא היו בעלי הזכויות בנכס הנאמנות. לפיכך, נעדר הקשר הנדרש בין רכישת הנכס לבין הכוונה ליצור נאמנות, מה שהוביל למסקנה כי לא נוצרה נאמנות. יתר על כן, בית המשפט מצא כי אין צורך להתעמק בשאלה האם נוצרה שליחות, שכן בא כוח המשיב ציין כי לא ביקש התערבות בהחלטת בית משפט קמא בעניין זה. לאור האמור לעיל, קיבל בית המשפט העליון את הערעור, ומשתמע ממנו כי למשיב הייתה הכנסה חייבת בשנת המס 1978. לבסוף, העיר בית המשפט על עמדתה הבלתי עקבית של המדינה, וציין כי אילו סברה המערערת באמת ובתמים כי אין אמון, לא היה עליה להסכים לחוזה הרלוונטי עם המשיב. כתוצאה מכך, קבע בית המשפט כי כל צד יישא בהוצאותיו המשפטיות.