רע"א 4406/10

תקציר

הפרשה סובבת סביב שבוי מלחמה לשעבר, מ.ב., שנפל בשבי במלחמת יום הכיפורים והוחזק כ-40 יום. לאחר שחרורו מהשבי אושפז לשבועיים בשל בעיות נפשיות. זמן קצר לאחר מכן הוא שוחרר משירות צבאי. זמן קצר לאחר שחרורו מהשבי הגיש אח"ס בקשה לקצבת נכות, אך בקשתו נדחתה בשל הגישה הרפואית הרווחת כלפי שבויי מלחמה באותה עת. גישה זו הציעה כי אסירים יחזרו לשגרת חייהם מבלי לקבל קצבת נכות רק בשל היותם בשבי. שנים לאחר מכן ניסה אח"ס להתגייס מחדש למילואים, אך נמנע ממנו בשל חרדה הקשורה לשביו. בעקבות זאת, ביקש מ"מ מקצין התגמולים להעריך מחדש את מצבו, מה שהוביל לאבחנה חדשה של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) ולקביעת נכות של 50%. קביעה חדשה זו עוררה את בקשתו של מ"ב להטבות רטרואקטיביות, שאותה דחה הממונה על התגמולים. העניין הסלים במערכת המשפט, כאשר הוועדה לעררים של נכים פסקה תחילה לטובתו של אח"ס, והעניקה לו הטבות משנת 1983, עת השתחרר משירות מילואים. עם זאת, בית המשפט המחוזי הפך החלטה זו וקבע כי על מ"ס לקבל תגמולים רק מהמועד שקבע הממונה על התגמולים, שהיה שנה לפני בקשתו לעיון חוזר. השאלה המשפטית המרכזית הייתה האם פקיד הפיצויים יכול להחיל רטרואקטיבית את קביעת הנכות החדשה. השופטים קבעו כי סעיף 18(ו) לחוק הנכות, המאפשר פיצוי רטרואקטיבי לנפגעי נפש שלא הגישו תביעות במועד, אינו חל בעניינו של מ"ב, שכן הוא הגיש תביעה זמן קצר לאחר שחרורו מהשבי. השינוי בתפיסה הרפואית ביחס להכרה בפוסט טראומה לא יכול היה לשמש להצדקת השפעה רטרואקטיבית. זאת ועוד, סעיף 35(א) לחוק הנכות, המאפשר בחינה מחודשת של החלטות על סמך ראיות חדשות, נקבע אף הוא כבלתי ישים משום שההחלטה הראשונית לא הייתה שגויה מיסודה או התקבלה באמצעים בלתי חוקיים. באשר לחובתו של הממונה על התגמולים לפעול באופן יזום, הכיר בית המשפט בכך שעל הרשויות המנהליות לנהוג בהגינות ובתום לב כלפי האזרחים. היה על הקצין ליידע שבויי מלחמה על שינויים בגישה הרפואית שהשפיעו על זכאותם לגמלה. עם זאת, במקרה זה, היעדר ראיות רפואיות התומכות בתביעתו לקצבה רטרואקטיבית, יחד עם אופיו השרירותי של הליך קביעת הנכות הנוכחי, הקלו עליו. השופטים הדגישו את הצורך בשוויון מינהלי ובצמצום קבלת החלטות שרירותית, דבר שחיזק את מסקנתם כי יש לדחות את ערעורו של אח"ס. השופט ג'ובראן והשופט דנציגר הסכימו עם פסק הדין.