ע"א 422/85

תקציר

בתיק משפטי מורכב שעניינו סכסוך בנקאי, התקבל הערעור, ופסק הדין הראשוני בוטל, וחייב את המשיב בהוצאות המערערת בסך 10,000 ₪. למרות שהערעור התקבל, השופט ש' לוין חלק על כך, ותמך בטענה כי יש לדחות את טענת הבנק המערער, שכן נציג הבנק אכן פעל במסגרת סמכותו על פי דיני הבנקאות הכלליים הנוגעים לאינטראקציות צד שלישי. השופט לוין הדגיש את חשיבות אחריותו של הבנק באישור אמיתות העסקאות, וטען כי הבנקים נחשבים בדרך כלל לצדדים חזקים יותר בעלי אמצעים למניעת התנהגות בלתי הולמת של עובדים. הוא הצביע על כך שגם אם עובד הבנק פעל באופן לקוי בעת אישור מסמכי הבנק, אין להטיל אחריות על הצד השלישי אם האמין באופן סביר ביכולתו של העובד. המקרה הוכיח כי בנק כבול לסמכות לכאורה שהוא מציג, וכל מעידה אינה צריכה להעביר את הנטל לצד השלישי, כפי שהודגש בפעולותיו של פאיז לאישור אמיתות הערבות. השופט לוין ציין גם מקרים קודמים הממחישים עקרונות דומים, וחיזק את העובדה כי על המערערת לשלם למשיב 10,000 ₪ שכר טרחת עורך דין. השופט ש' נתניהו הסכים עם נימוקיו של לוין, ופסק הדין ניתן ב-3 בספטמבר 1991, ברוב דעות בין השופטים.