ת"א 1705-06-20

תקציר

מדינת ישראל, המיוצגת על ידי התובע, ניהלה את הדיור הציבורי והשכירה אותו לזכאים. בשנת 1966 שכרו יצחק ומסעודה ארביב ז"ל דירה מהתובע. לאחר מותה של מסעודה בשנת 2001 המשיך בנה, הנאשם הראשון, להתגורר בדירה השכורה עם אשתו, הנתבעת השנייה. עם זאת, התובע הגיש תביעה בשנת 2020, 19 שנים מאוחר יותר, בה ביקש לפנות את הנתבעים, בטענה שהם פולשים. הנתבעים טענו כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב וכי הם שילמו תשלומים שונים לתובע לאורך השנים. עוד טענו כי הנתבע הראשון התגורר בדירה השכורה כל חייו, למעט תקופה קצרה. בית המשפט מצא כי השיהוי של התובע בהגשת התביעה גרם נזק ראייתי לנתבעים וכי הנתבעים הוכיחו די הצורך כי הנתבע הראשון התגורר עם אמו בדירה השכורה למעלה מארבע שנים לפני מותה. זאת ועוד, התכתבויותיו ומעשיו של התובע עצמו תמכו בטענת הנתבעים. לפיכך, הנתבע הראשון היה רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה, שכן הוא עמד בתנאים הקבועים בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי. למרות שהכיר בזכותם של הנתבעים להישאר בנכס, בית המשפט לא הורה לתובע לשלם את הוצאות המשפט של הנתבעים משום שהנתבעים לא נקטו מלכתחילה במסלול המנהלי המתאים להכרה כשוכר ממשיך וסיפקו עמדות סותרות בהליכים משפטיים שונים. עוד הובהר בפסק הדין כי זכותו של הנתבע לאכלס את הדירה לא השתרעה על שתי הדירות שהרכיבו את הנכס המושכר; התובע יכול היה ליזום תביעה נוספת לקביעת זכאותו של הנתבע לאחת הדירות. בנוסף, הסעד הכספי המבוקש על ידי התובע נדחה שכן הוא התבסס על ההנחה של עיסוק בלתי מורשה, אשר פסק הדין הפריך.