ע"א 24239-12-13

תקציר

עניינה של התביעה במחלוקת על הבעלות בקרקע בין המשיבים, הטוענים כי הקרקע היא רכוש המדינה, לבין המערערים, אשר יושבו על הקרקע על ידי הממשל הצבאי בשנת 1956 ומאז בנו בה קונסטרוקציות. המשיב עשה מאמצים ניכרים להעביר את המערערים לחורה, והציע להם חלקות קרקע ופיצוי כספי, אך מיעוטם של תושבי הכפר מסרבים לעבור. הקרקע יועדה, להתיישבות כללית, ליערות ולשטחי מרעה, דבר המעמיד את המשך ישיבתם של המערערים בה בקונפליקט. בית המשפט מוצא כי הקרקע היא בבעלות המדינה והמערערים מתגוררים בה מכוח רישיון הניתן לביטול. מאחר שלא הוכיחו תמורה בקרקע ובנו בנייה בלתי חוקית ללא היתר, ניתן לבטל את הרישיון. בית המשפט דוחה גם את טענות המערערים כי הפינוי אינו סביר, מפלה ופוגע בזכות קניין, וקובע כי החלטת המשיב מוצדקת ומבוססת על שיקולים תכנוניים תקפים. זאת ועוד, הפתרונות החלופיים שסיפק המשיב, לרבות פיצוי ואופציה לרכישת מקרקעין בחרן או חורה, נחשבים ראויים. השופט מכיר במורכבות התיק, ומציין את ההתיישבות ארוכת הטווח של המערערים בקרקע, אך מגיע למסקנה כי פינויים, בתוספת פיצויים, הוא בלתי נמנע בשל מצבו התכנוני הסופי של האזור. הערעור נדחה, והמערערים מחויבים בהוצאות משפט של המשיב בסך 15,000 ₪. השופטת ואגו מוסיפה הערה, מדגישה את רגישותו של המקרה ומציעה כי גישתה של המשיבה הייתה יכולה להיות אמפתית יותר, אם כי היא מסכימה עם ההחלטה לחייב את המערערים בהוצאות. השופט לוין מסכים עם פסק הדין.