ת"א 10198-12-21

תקציר

השופט מצא כי יש לקבל חלקית את טענת התובעת, שתבעה את חברתה לשעבר על השבת 100 אלף שקל שהעבירה לו. הראיות הראו כי בין הצדדים שררה מערכת יחסים קרובה, והיה על השופט לקבוע האם העברת הכספים על ידי התובע הייתה הלוואה אישית או השקעה בחברה של הנתבעת. השופטת קבעה כי מדובר בהשקעה ולא בהלוואה אישית, אלא כי על הנתבע מוטלת חובה לפרוע את הכסף באופן אישי על פי חוק החוזים של השבה, שכן התובע החליט לבטל את הצטרפותו לשותפות העסקית לפני קבלת מניות כלשהן. זאת, משום שהכסף הועבר ישירות לחברה וגרסת התובע לתנאי ההלוואה נראתה יותר עסקית מאשר ידידותית. יתר על כן, הנתבע חזר והבטיח לפרוע את התובע באופן אישי, גם לאחר פירוק החברה, והשופט מצא אותו חסר תום לב. לחילופין, קבע השופט כי גם אם הנתבע לא היה מתחייב לפרוע את הכסף באופן אישי, דוקטרינת הרמת מסך ההתאגדות הייתה חלה, ועדיין הנתבע היה מחויב לפרוע את התובעת משום שניצל את אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה כדי לקפח אותה כנושה של החברה. השופטת החליטה כי התובעת זכאית להחזר כספי ההשקעה בניכוי 3,400 ₪ שכבר נפרעו, וכן פסקה לה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. הנתבע חויב לשלם לתובע סך של 96,600 ₪ בתוספת ריבית מיום 1.11.2016, וכן את שכר טרחת עורך הדין והוצאות המשפט בתוספת ריבית מיום פסק הדין.