ה"פ 22700-02-16

תקציר

התיק סובב סביב עתירה שהגיש תובע לביטול הסכם פשרה עליו חתם תחת כפייה ועושק לכאורה. על ההסכם, שהסתיים בתביעה קודמת בסך 2 מיליון ₪ בגין לשון הרע, חתמו התובעת והנתבעת מס' 2. אלא שכעת מבקש התובע לפסול אותה, בטענה שהיא נכפתה עליו. הנתבעים טוענים כי יש לדחות את התביעה, וטוענים כי טענות התובע חסרות שחר. השופטת מסכימה עם הנתבעים, ודוחה את תביעת התובע מכמה טעמים. ראשית, עצם קיומה של תביעה אינו מהווה כפייה לפשרה. שנית, התובע היה מיוצג על ידי עורך דין במהלך המשא ומתן לפשרה. אולם הסיבה המשמעותית ביותר היא הסתירה של התובע; אם התביעה בסך 2 מיליון שקל אילצה אותו לחתום על הסדר הפשרה, מדוע יבקש להחזירו? בנוסף, השופט מציין כי יש להתייחס לטענות על כפייה בהקדם, מה שלא היה המקרה כאן. גם הודעות הדוא"ל של התובע עם הנתבעים טרם הסדר הפשרה מצביעות על היעדר כפייה. השופט מדגיש כי ההליך המשפטי מתקדם ואינו חוזר על החלטות העבר, במיוחד כאשר אושר הסדר פשרה כפסק דין. בקשת התובעת לבטל את הסכם הפשרה נדחית אפוא. כמו כן, בשל דחיית התביעה המרכזית, השופט לא ישקול את הסעדים המבוקשים, הכוללים פיצוי כספי משמעותי והתנצלות שפרסם הנתבע. התובע חויב לשאת בהוצאות הנתבעים, בסך של 4,000 ₪, עד ליום 15.5.2016. ההחלטה היא סופית ומוכרזת בהיעדרם של שני הצדדים.