ע"ע 116/03

תקציר

התיק בבית המשפט נסב סביב מעמדם התעסוקתי של המשיבים, האם יש לראות בהם עובדי מדינה או עובדי חברות פרטיות שנשכרו על ידי משרד החינוך לפיקוח על טיולי בית הספר. הערעור על החלטת בית המשפט הראשונית התקבל, כאשר השופטים צידדו בעמדתו של השופט עציון. השופט עציון הדגיש כי המשיבים היו עובדי החברות, על סמך עדויות עדים מהימנות ואופי החוזים, ולא עובדי מדינה. הקשר החוזי נקבע כסוג של מיקור חוץ אותנטי, שבו המשרד שכר חברות באמצעות מכרזים לביצוע משימות ספציפיות, ולא להעסקה ישירה של יחידים. מעורבות המשרד נתפסה כפיקוח על איכות השירות ולא כהעסקה ישירה. דפוס ההעסקה הובחן כמשולש יחסים בין המדינה, החברות והמשיבים, ומקרים קודמים, כמו פרשת לוינגר, נמצאו בלתי ניתנים להשוואה. הודגש כי המשיבים ראו עצמם כעובדי החברה במהלך כהונתם ותוגמלו על ידי החברות, דבר התומך עוד יותר בעמדה זו. בפסק הדין הודגש כי מינויים של עובדי מדינה מחייבים עמידה בהליכים משפטיים שלא עמדו בהם המשיבים, והדגיש כי המשיבים מתוגמלים טוב יותר במסגרת מודל ההעסקה של החברה מאשר כעובדי מדינה. עוד הובהר בפסק הדין כי סוג העבודה, אף שהוא חיוני, נעשה במיקור חוץ לגיטימי ואינו נחשב לעבודה קבועה בשירות המדינה. בכך ביטל הערעור את החלטת בית המשפט המחוזי, תוך שלילת מעמד של עובד ציבור מהמשיבים מבלי להטיל הוצאות.